מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

ביאור לרומים ט

ספרים ומאמרים רבים נכתבו אודות אחד הפרקים השנויים ביותר במחלוקת במעגלים התיאולוגיים כיום באמונה המשיחית. הפרק הזה הוא לא אחר מאשר פרק ט' של האיגרת אל הרומים. מטרת המאמר היא לספק הביאור ולהוסיף עוד קול או דעה המשקפת מספר לא מצומצם של חוקרים ופרשנים.

מהי מטרת הפרק? מעניין לשים לב להקשר המיידי והקודם של פרק ט, שאול בדיוק פירט על אהבתו הנצחית וההבטחות היציבות והבלתי משתנות של הבשורה בפסוקים 31-39 של פרק ח. מפרק ט-יא, שאול עונה על שאלה שעלתה בראשם של הקוראים לאחר הפסוקים הללו: "אם אלוהים אוהב את הבחירים והבטחותיו לא יכולות להיכשל, איך הוא היה יכול לשכוח את עמו, את עם ישראל אשר לו הבטחות רבות בתנ"ך"? במילים אחרות, האם ההבטחות עברו לקהילה? ואם כן, איך ניתן להיות בטוח שהבטחותיו של אלוהים כלפי המאמינים תחת הברית החדשה תתגשמנה?

רומים ט- הבחירה בעם ישראל לא נכשלה

חלוקת הפרק:

  1. אלוהים בחר ובירך את עם ישראל (1-5).
  2. הבחירה בעם ישראל לא נכשלה כי היא לא הייתה מבוססת על מוצא אתני (6-10).
  3. הבחירה בעם ישראל לא נכשלה כי היא לא הייתה מבוססת על מעשים טובים (11-13).
  4. העובדה שהבחירה בעם ישראל מבוססת על ריבונותו של אלוהים לא אומרת שהבחירה של אלוהים בעם ישראל לא הוגנת (14-18).
  5. לאלוהים הזכות הבלעדית לקבוע מי ישרת את מטרותיו ובאיזה אופן ( 19-24).
  6. כל העקרונות הללו נמצאים כבר בתנ"ך (25-29).

המיקום האסטרטגי של רומים ט

זה לא במקרה שהקטע הזה מופיע אחרי ששאול טוען ששום דבר לא יפרידנו מאהבת אלוהים- שהרי עולה השאלה: מה לגבי עם ישראל? האם אלוהים לא זנח את עמו? למה שלא יזנח גם אותנו?

פרקים ט-יא הם התשובה לשאלה הזו: אלוהים לא זנח את עמו, הוא עדיין משתמש בו למרות שרובו דחה אותו, ויום אחד הוא יגשים את ההבטחות שלו כלפיו. וזה מהווה בסיס לפרקים יב –טז: וּבְכֵן, אַחַי, בִּגְלַל רַחֲמֵי אֱלֹהִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם שֶׁתִּמְסְרוּ אֶת גּוּפְכֶם קָרְבָּן חַי, קָדוֹשׁ וְרָצוּי לֵאלֹהִים (רומים יב 1). שאול בפסוק הזה מפציר במאמינים בהתבסס על כל מה שהוא הוכיח בפרקים ט-יא להתמסר אל אלוהים: "אתם רואים? אלוהים אף פעם לא יעזוב אתכם, כמו שהוא לא יעזוב את עם ישראל, ובגלל זה התמסרו אליו, שרתו אותו, ראו איזה אלוהים אוהב ורב חסד הוא"!

ההקשר של רומים ט-יא קובע את סוג הבחירה

 

למרות שרומים ט הוא אחד מקטעי המפתח של העמדה הקלוויניסטית המוכיח לכאורה בחירה מקדם לשם חיי עולם, ההקשר של רומים ט-יא נוגד את הפרשנות הזו:

  1. ברומים א-ח שאול משתמש במוני "יהודי"\"יהודים" (9 פעמים) בניגוד לגויים, אך ברומים ט-יא הוא מדבר יותר במושגים לאומיים, "ישראל" (14 פעמים), "עם" (6 פעמים).
  2. ההתייחסויות התנ"כיות בפסוקים 8-19 הן לאבות לאומיים (ט 7-12- אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב)

לדוגמה: וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב     יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה 23).

  1. הבחירה ברומים ט-יא עומדת בניגוד לבשורה: אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת (רומים יא 28). הפסוק עושה ניגוד בין הבשורה לבחירה, מה שמראה שהבחירה ברומים ט-יא היא בעם ישראל לשם תפקיד לאומי- לא מדובר על בחירה ביחידים לשם חיי עולם.

ביאור

ט 1-5

אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ: גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד,  עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֹּל, אֵל מְבֹרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.

שאול מתוסכל- עם ישראל נקרא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש- אבל הם לא מגשימים את התכלית שלהם. שאול מוכן להיות מקולל למען עמו1; משה גם כן דיבר בצורה זהה בשמות לב 30-35 כשהיה מוכן להקריב את חייו עבור ההצלה של עם ישראל ממוות. משה הציע את חייו כתחליף או קורבן עבור עם ישראל (שמות לב 31) כך שעם ישראל לא יחווה משפט לאומי.

רומים ט 6-10

לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֹּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע. הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ…

שאול מסביר שהתוכנית של אלוהים עבור עם ישראל (להיות ממלכת כהנים-שמות יט 5-6, וערוץ הברכה של אלוהים לעולם כולו- ישעיהו מב 6) לא נכשלה. מכאן, הוא מתחיל לתת סיבות למה התוכנית שלו לא נכשלה:

הסיבה הראשונה היא: הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם.

התוכנית של אלוהים תתגשם בישראל האמיתי- בישראל הרוחני, כלומר השארית מעם ישראלי האתני שמאמין בישוע (רומים ב 28-29).

פסוקים 7-10: שאו מוכיח שההתנהלות הנוכחית של אלוהים איננה סותרת את התנהלותו בתנ"ך. כלומר, אלוהים תמיד הגשים את התכליות שלו דרך בחירה סלקטיבית. אלוהים בחר באנשים מסוימים לשרת את מטרותיו ותכליותיו בנסיבות ההיסטוריות שלהם. לדוגמה, הוא בחר ביצחק ויעקב להיות השושלת ממנה יגיע המשיח. אם אלוהים תמיד הגשים את תוכניתו בצורה סלקטיבית, זה אומר שהוא פועל בצורה עקבית גם כיום, כלומר, הוא משתמש בעם ישראלי הרוחני (השארית מעם ישראל שמאמינה בישוע).

רומים ט 11-13

בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא- כַּכָּתוּב: "וָאֹהַב אֶת־יַעֲקֹב, וְאֶת־עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

כאן, שאול מציג את הסיבה השנייה שהתוכנית של אלוהים עבור עם ישראל לא נכשלה: היא לא מבוססת על הנאמנות של עם ישראל.

האם הבחירה ביעקב על פני עשיו מתייחסת לבחירה למטרת ישועה? ניתוח זריז של ההקשר המיידי של הקטע הזה מצביע על כך שאין שום הפנייה או התייחסות לחיי עולם או לישועה מאגם האש. ההקשר מדבר על בחירה לתפקיד או לשירות. אלוהים בחר באנשים מסוימים לשרת את מטרותיו ותכליותיו בנסיבות ההיסטוריות שלהם. הוא בחר ביצחק ויעקב להיות השושלת ממנה יגיע המשיח. הקטע כלל לא מדבר על בחירה לשם חיי עולם. תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה מתייחסת לתוכניתו של אלוהים לברך אנשים שהוא בוחר ללא תלות במעשים. הבחירה של אלוהים לא הייתה מבוססת על מעשים אלא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא. שוב, הבחירה ביעקב לא הייתה לשם חיי עולם. עשיו היה יכול להאמין באלוהים (אם הוא עשה זאת או לא אין אנו יודעים). אלא שהבחירה הייתה למטרה ספציפית, להוות הכלי שממנו יגיע הזרע המובטח, וגם לקבל את הירושה מיצחק. אלוהים הבהיר זאת בכך שהוא הלך נגד הנורמה החברתית של אז כשהוא אמר: ורַב יַעֲבֹד צָעִיר (פס' 11\בראשית כה 23, האדומים עבדו את צאצאי יעקב, שמואל א יד 47; שמואל ב ח 14; מלכים א יא 15-16; כב 47), דרך הבחירה יעקב מקבל את הברכה. עשיו כלל לא "עבד" את יעקב במהלך חייהם, דבר שמחזק את העובדה שהקטע לא מתמקד על בחירה ביחידים, אלא בחירה בעמים לשם מטרות כאלו ואחרות (האדומים עבדו את עם ישראל: שמואל א יד 47; שמואל ב ח 14; מלכים א יא 15-16; כב 47). בפסוק 13 שאול גם כן מדבר על בחירה לאומית לתפקיד בכך שהוא מצטט את מלאכי א 2-3: וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. את המילים הללו אלוהים אמר לעם ישראל כאשר יעקב ועשיו כבר לא היו קיימים, במילים אחרות יעקב מייצג את העם, ועשיו את אדום. יש לציין גם כי עלינו להבין את המילה "שנאתי" בתור "אהבתי פחות" (בראשית כט 30-31; מתי ו 24; לוקס יד 26; יוחנן יב 25). המילים "אהבתי" ו"שנאתי" אמורות להיות מובנות בתור ההחלטה של אלוהים לברך את עם ישראל במקום את האדומים (צאצאי עשיו). לא מדובר על בחירה לאומית לשם חיי עולם, או לבחירת העם האדומי לשם ניתוק נצחי. שהרי היו כאלה מעם ישראל שלא האמינו ואולי היו אדומים שכן האמינו. לא מדובר על בחירה למטרת ישועה או ניתוק נצחי אלא בחירה בקבוצת אנשים שתקבל ברכה ואחריות.2

 

רומים ט 14-18

 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? הֲיֵשׁ אִי־צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה! הֲרֵי לְמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: "וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם." לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם.  וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל־הָאָרֶץ." וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

השאלה עליה עונה שאול כאן היא: "אם אלוהים בוחר במי הוא משתמש ולאיזו מטרה ללא ההתחשבות במעשים שלהם, האם זה אומר שאלוהים נוהג בצורה לא צודקת?"

שאול עונה: ממש לא! העניין הוא לא הצדק של אלוהים, אלא, הבחירה הריבונית שלו לרחם על מי שהוא רוצה. וזה מה שאלוהים הסביר למשה בנוגע לעם ישראל (שמות לג 19). לכן, הבחירה במי שיקבל את הברכה של אלוהים איננה תלויה בהתנהגותו של האדם (אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ), כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם. אף אחד לא צריך לחשוב שהבחירה של אלוהים לא צודקת, אלא, עלינו להודות לאלוהים שבחר לברך את כל העולם דרך הבחירה שלו באנשים או עמים מסוימים. כאשר פרעה (שמות ה –יד) ועם ישראל היו ראויים למשפט (כאשר עם ישראל עבד אלילים-שמות לב), אלוהים בחר להעניש את פרעה אבל לרחם על עם ישראל. הוא בחר להשתמש בפרעה ככלי זעם, כלי שאין בו שימוש לכבוד. המטרה לא הייתה להרשיע אותו, אלא שאלוהים השתמש בו כדי להראות את כוחו ולהכריז את שמו בְּכָל-הָאָרֶץ. כלומר, גם פרעה, המורד, שירת את מטרתו של אלוהים. קטע זה מצביע על ריבונותו של אלוהים!

רומים ט 19-24

אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?"  אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן־אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?" הַאִם מֵאוֹתוֹ חֹמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֹר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד? וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס, כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד? – כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם

כעת שאול מצפה להתנגדות נוספת לדוגמה שלו. מדוע אלוהים מאשים, אם אפילו עם שלא מציית, עדיין משרת את מטרותיו? במילים אחרות, למה אלוהים לא משתמש בכל עם ישראל האתני ככלי לכבוד אלא רק משתמש בצורה סלקטיבית בשארית ישראל (השארית שמאמינה בישוע) ככלי לכבוד, אם גם ככה כולם משרתים את התוכנית שלו?

בתשובתו של שאול, הוא פונה לאנלוגיה שנלקחה ככל הנראה מירמיהו יח 1-13:

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר; קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי;  וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל-הָאָבְנָיִם; וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת; וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמוֹר; הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל; רֶגַע אֲדַבֵּר עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד; וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ; וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ; וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ; וְעַתָּה אֱמָר-נָא אֶל-אִישׁ-יְהוּדָה וְעַל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם; וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ כִּי-אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ-הָרָע נַעֲשֶׂה; לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁאֲלוּ-נָא בַּגּוֹיִם מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

הקטע מדבר במושגים קיבוציים ("בית ישראל". "גוי". "איש יהודה". יושבי ירושלים".), הקטע לא מדבר על יחידים. הקטע גם מדבר על יעדים זמניים, לא נצחיים. על פי ירמיהו, דוגמת היוצר והחומר מראה שאלוהים רשאי לבחור בעם לשם ברכה או לשם הרס. אם העם בוחר למרוד באלוהים, אלוהים ישמיד אותו. ואם העם שהיה מיועד להשמדה חוזר מרשעתו, אז אלוהים לא ישמידו, למרות התוכנית המקורית.

האם זו הייתה התשובה של שאול לטענה? הנקודה של ירמיהו, ושל שאול, היא שאלוהים אינו נוהג בחוסר צדק משום שהרצון שלו הוא שיצייתו לו. אך אם מורדים בו, הוא עדיין ישתמש באלו שמורדים בו כדי להגשים את תוכניתו, ועדיין יחייב מהם דין וחשבון. דמיינו שגונבים מכם את הרכב. האם לא תשתמשו בביטוח שלכם, בעוד שתחייבו את מי שגנב לכם את הרכב לתת לכם דין וחשבון? באותה צורה, זה נכון וצודק שאלוהים ישתמש במרד של מצרים כדי להגשים את תוכניתו ובמקביל ידרוש מהם דין וחשבון על חטאם. האחד לא סותר את השני.3 באותה המידה, למרות שגם עם ישראל הלא מאמין משרת את התוכנית של אלוהים כיום, אלוהים עדיין מאשים אותו על כך שדחה את המשיח.

רומים ט 19-24

הַאִם מֵאוֹתוֹ חֹמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֹר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד? וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לַהֶרֶס, כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד?

מי הוא היוצר? אלוהים. מי הוא החומר? עם ישראל. בקטע זה, שאול שואל, האם לאלוהים אין זכות ליצור מאותו חומר (מעם ישראל), כלי אחד לכבוד (כלומר מהכלי שמייצג את השארית המאמינה) וכלי לשימוש שאין בו כבוד (מעם ישראל הלא מאמין)?

במילים אחרות, מאותו החומר (עם ישראל) אלוהים משתמש בשני כלים כדי להגשים את תוכניתו: הוא משתמש בשארית המאמינה כדי לקדם את מלכותו ותוכנית הגאולה שלו (כלי של כבוד), אבל הוא משתמש גם בישראל הלא מאמין (כלי זעם), כי דרך הכלי הזה, הישועה והריצוי הגיעו אל הגויים (רומים יא 11, 15)!

 "זעם"≠ אגם האש

יש לציין מספר דברים לגבי המילה "זעם" בקטע זה:

  1. המילה "הזעם" היא בעלת ה הידוע ולכן, בעלת התייחסות קודמת. היא מתייחסת חזרה לרומים א 18:

וְאָמְנָם זַעַם אֱלֹהִים נִגְלֶה (בהווה) מִן הַשָּׁמַיִם עַל כָּל עַוְלָתָם וְרִשְׁעָתָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַמְעַכְּבִים בְּרִשְׁעָתָם אֶת הָאֱמֶת (רומים א 18).

הזעם הזה מוגדר בשאר הפרק כשלושה שלבים (פסוקים 24, 26, 28) בהם אלוהים מאפשר לאדם החוטא להשתעבד לטבעו החוטא ולקבל על עצמו את ההשלכות שלו.

  1. ה"זעם" ברומים ט 22-24 מתייחס למשפט זמני ולא נצחי, משום שהכלי הנגדי ("כלי לחנינה") מתייחס לניסיונות הנוכחיים של אלוהים לגלות למאמינים את עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ.4

למה אלוהים סובל את כלי הזעם באורך רוח?

ביוונית לא כתוב "זעמו" אלא רק "זעם". במילים אחרות, לא כתוב שאלוהים רוצה להראות להם את הזעם שלו, אלא הוא רוצה להראות להם את הזעם, כלומר את ההשלכות של החטא (כפי שזה מוגדר ברומים א 18, ה 9), בעודם ממשיכים בדרך שלהם.

שימו לב שהוא עושה זאת בסבלנות רבה, כלומר הוא מחכה. ולמה הוא מחכה? לא כדי להשמיד או להרוס את הכלים הללו. אלוהים סובל באורך רוח: כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה.  ההקשר של רומים ט-יא עוזר לנו להבין שאלוהים סובל את כלי הזעם באורך רוח כדי להפוך אותם לכלי חנינה שמביאים לו כבוד:

כִּי אֱלֹהִים כָּלָא אֶת הַכֹּל בְּאִי-צִיּוּת כְּדֵי שֶיְּרַחֵם עַל הַכֹּל. מָה עֹמֶק עֹשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֹמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! (רומים יא 32-33).

עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִים, לְהַקְנִיא אוֹתָם. (רומים יא 11).

הנקודה הזו עוזרת לנו להבין את פסוק 24: כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִים. הוא מתייחס כאן ליהודים ולגויים כאלו שהוא קרא, ככלים של כבוד. כתוצאה מכך שעם ישראל נהיה כלי של קלון, הגויים שהיו כלי קלון נהיו לכלים של כבוד, כך שיהיו כלי כבוד הכוללים גם יהודים וגם גויים.

לאור כל זאת, ניתן לקרוא את פסוקים 22-24 כך:

"מה אם אלוהים שחפץ להראות את הזעם כפי שהוא, ולגלות את כוחו, סבל באורך רוח כלים של קלון המוכנים להרס, כדי שהוא יגלה את עושר כבודו על כלי חנינה שהוא הכין לכבוד- והוא עשה זאת לא רק עבור היהודים, אלא גם הגויים?"5

רומים ט 25-26

בפסוקים 25-26 שאול מצטט את הושע ב 23 והושע א 10 כדי להראות שכמו שבתנ"ך אלוהים הניח הצידה את עם ישראל ולאחר מכם ניבא שהוא ישקם אותו, כך גם היום יש לו את הזכות לשים את החלק הלא מאמין של עם ישראל בצד ככלים של זעם וקלון: כדי לעבוד דרך השארית המאמינה של עם ישראל, ודרך הגויים שמגיעים לאמונה (שקודם לכן היו כלים לקלון) ואז מאוחר יותר, לשקם את העם כולו (רומים יא 26-27). כלומר, שאול מראה שאלוהים פועל באופן עקבי עם מה שהוא עשה כבר בתנ"ך.

רומים ט 27-29

בפסוקים 27-29 שאול מצטט את ישעיהו י 22-23 וישעיהו א 9 כדי להראות את שעיקרון השארית מעם ישראל הוא עיקרון שנמצא כבר בתנ"ך.

יש לקרוא את רומים ט לאור שאר הכתובים

לא כולם יסכימו שרומים ט מדבר על בחירה לאומית לשם תפקיד, אבל כאשר מפרשים את רומים ט צריך לקחת בחשבון מה דבר אלוהים מלמד על הרצון של אלוהים לגבי ישועת בני האדם:

"יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. (מתי כג 37).

וְאִלּוּ אַתֶּם אֵינְכֶם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים. (יוחנן ה 40).

הֶחָפֵץ יִקַּח נָא מַיִם חַיִּים חִנָּם. (התגלות כב 17).

אֱלֹהִים מוֹשִׁיעֵנוּ, הֶחָפֵץ שֶׁכָּל בְּנֵי אָדָם יִוָּשְׁעוּ וְיַגִּיעוּ לְהַכָּרַת הָאֱמֶת. (הראשונה לטימותיאוס ב 3-4).

במילים אחרות, רומים ט לא יכול לסתור את העדות הברורה של כתבי הקודש, דהיינו, שאלוהים חפץ להושיע כמה שיותר בני אדם, אך בני אדם הם אלו שדוחים אותו, לא הוא אותם.

סיכום

לסיכום, שאול לא מנסה לטעון ברומים ט שאלוהים בריבונותו בוחר מי מקבל חיי עולם ומי הולך לאגם האש. הנקודה של שאול היא שאלוהים רצה לברך את העולם כולו דרך עם ישראל. לעומת זאת, שאול מסביר כי עם ישראל נכשל במשימתו. הוא ממשיך ומסביר כי הכישלון של עם ישראל לא מראה שאלוהים עצמו נכשל בתוכניתו. אלא, שאלוהים השתמש בכישלון של עם ישראל כדי להביא אליו את הגויים. ולמה אלוהים פעל באופן הזה? ובכן, שאול מסביר כי אלוהים רוצה להשתמש בגויים כדי שיהיו ערוץ הברכה שלו לעם היהודי! אין לזה שום קשר ליעד הנצחי של בני אדם. שאול מדבר על הריבונות של אלוהים להשתמש באנשים ובעמים כדי לקדם את תוכנית הגאולה שלו. לאלוהים הסמכות לקבוע מי ישחק איזה תפקיד. זוהי זכותו לקבוע שהעם שהוא בחר מקדם (ושדחה את משיחו) ישומש ככלי קלון בתקופה הנוכחית, משום שדרך הכלי הזה, הוא הביא את הגויים אליו, אשר דרכם, ודרך השארית מעם ישראל (המאמינים המשיחיים) הוא ישקם את עם ישראל כולו בנקודה מסוימת בעתיד. אם כך, לסיכום:

  1. רומים ט הוא מענה ישיר לבעיה שלו ברומים ח 31-39; איך אפשר לדעת ששום דבר לא יפריד אותנו מהתוכנית של אלוהים לפאר אותנו בכבודו, אם הוא זנח את עם ישראל? התשובה של שאול ברומים ט-יא היא שאלוהים לא זנח את עם ישראל, אלוהים פועל באופן עקבי כפי שהוא פעל בתנ"ך- יש לו שארית שדרכה הוא משתמש להגשים את תוכניותיו.
  2. מה לגבי החלק של עם ישראל שלא מאמין? אלוהים השתמש בחלק הזה כדי להביא את הגויים להיות המוקד של תוכניתו (יחד עם השארית של ישראל המאמין), כדי שבסופו של דבר כל עם ישראל יוושע (רומים יא 26-27).
  3. לאלוהים הזכות הבלעדית לארגן את הנסיבות בצורה כזו שבסופו של דבר שמו וכוחו יוכרזו בכל הארץ, ובמקביל גם חסדו וטובו.
  4. רומים ט מדבר על בחירה של יחידים ולאומים לשם תפקיד, מטרה וברכה, לא לשם חיי עולם.

הערות:

[1] שאול לא אומר כאן שהוא מוכן לאבד את ישועתו למען עם ישראל, אלא שהוא מוכן לוותר על חייו על פני האדמה למען עם ישראל. להרחבה ראו כאן.

[2] ".Lopez, “Romans.

[3] .Lazar, Chosen to Serve, 188

[4] .Lopez, Ibid

[5] .Myers, The Justification of God, 77-80