מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

בחירה מקדם: האם אלוהים קבע מקדם מי יוושע ומי ילך לאגם האש?

במאמר זה נראה שאלוהים בוחר באנשים בשביל תפקיד או מטרה. כלומר, לא מדובר על בחירה לישועה. אנו נבחן מספר פסוקים המשומשים לטובת בחירה למטרת ישועה ונראה אם מדובר בבחירה לשם ישועה או בבחירה למטרת תפקיד.

 

הקדמה: אין שום קשר בין בחירה להצדקה (הבחירה לא מבטיחה הצדקה).

 

האם העובדה שאלוהים בוחר במישהו לשם מטרה מסוימת, מבטיחה את זה שהוא יאמין ויוושע? למרות שמספר אנשים שנבחרו בתנ"ך כן היו מוצדקים (אברהם, יעקב, ירמיהו, תלמידיו של ישוע ושאול השליח), הכתובים לעולם לא מניחים את הקשר הלוגי הזה, או מראים שאדם (או עם) שנבחר בהכרח יאמין ויקבל חיי עולם. בחירה והצדקה אינם זהים בכתבי הקודש. לכן, הבחירה לא מביאה בהכרח להצדקה. וניתן להביא לכך דוגמאות. בתנ"ך, אלוהים בחר בבבל כדי להעניש את עם ישראל (ראו חבקוק). כמו כן, הוא בחר במלך הפרסי כורש כדי לעזור לישראל (כורש אף נקרא רֹעִי בישעיהו מד 28 ואף "משיח" בפרק מה 1). אך אף אחת מהבחירות הריבוניות הללו לא מוכיחות את הטענה שבחירה מובילה בהכרח להצדקה. הבחירה בעם ישראל איננה מבטיחה שכל אחד מהעם הוא מוצדק או מאמין. אלא שהבחירה בעם ישראל הייתה למטרת תפקיד. כעת נעבור על פסוקי מפתח שבהם משתמשים חסידי תאוריית ה"בחירה למטרת ישועה" ונראה כי לא מדובר על בחירה למטרת חיי עולם אלא לבחירה למטרת תפקיד או ברכה.1

 

 

1. אני בחרתי בכם 

אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הֲרֵי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם, הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, וְאֶחָד מִכֶּם שָׂטָן." (יוחנן ו 70).

ביוחנן ו, ישוע אומר שהוא בחר בשנים עשר השליחים. זה ברור שלא מדובר כאן בבחירה פרטית למטרת ישועה. משום שאחד מהשנים עשר היה שטן (יהודה איש קריות), וזו לא שפה שמשומשת כדי לתאר מישהו נושע (יוחנן יג 10-11, 18). אך בכל זאת, ישוע מכליל אותו בבחירה. ישוע בחר ביהודה איש קריות בשביל מטרה. במקרה הזה, למטרת הגשמת הכתובים. יהודה איש קריות בגד בישוע כמו שאחיתופל בגד בדוד (שמואל ב טז 20-יז 3, 23; תהלים מא 9).

 

2. בחירה למטרת הנבת פרי

ביוחנן טו, ישוע מצהיר בבירור שהתלמידים שלו נבחרו עבור משימה: לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם (פס' 16).

שימו לב שישוע משווה ומנגד את הבחירה שלו בהם עם הבחירה שלהם בו. הדבר המיוחד כאן הוא שזה אומר שהבחירות הן באותן רמה, מדובר באותו סוג של בחירה. הרי זה ברור שהשליחים לא בחרו בישוע כדי שיוושע וינחל חיי עולם, ישוע עצמו הוא החיים, המקור לחיי עולם ( יוחנן א 4; יא 25; יד 6). אלא שהם לא בחרו להיות תלמידיו, הם לא בחרו להיות חבריו ושותפיו לשליחות שיש לו עבורם. ישוע הוא זה שבחר בהם להיות שותפיו להפצת הבשורה.

 

 

3. נבחרתם מן העולם

אִלּוּ הֱיִיתֶם מִן הָעוֹלָם, הָעוֹלָם הָיָה אוֹהֵב אֶת שֶׁלּוֹ. אֵינְכֶם מִן הָעוֹלָם, כִּי אֲנִי בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעוֹלָם. מִשּׁוּם כָּךְ הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. (יוחנן טו 19).

ההקשר כלל לא תומך בטענה שמדובר בבחירה למטרת ישועה בטרם היווסד תבל. אלא מדובר בבחירה למטרת שליחות. הם היו שליחים שנבחרו לשרת, להניב פרי ולהפיץ את הבשורה (השנייה לקורינתים ה:20). וישוע הזהירם שהעולם ישנא אותם. הוא הכין אותם לקראת סבל המחכה להם על השירות שהם יעשו.

 

 

4. ישוע מושך את כולם

ביוחנן ו יש מספר משפטים של ישוע שהתפרשו כאילו ישוע לימד אודות אמיתותה של הבחירה פרטית למטרת חיי עולם. אם אתם זוכרים את הסיפור אז אתם יודעים שקבוצה מאוד גדולה הלכה אחרי ישוע, והוא האכיל אותה באופן על טבעי. אחרי הנס, הם המשיכו ללכת אחריו, למרות שהם עשו זאת לא מן הסיבות הנכונות:

עָנָה לָהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אַתֶּם מְחַפְּשִׂים אוֹתִי, לֹא מִשּׁוּם שֶׁרְאִיתֶם אוֹתוֹת, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁאֲכַלְתֶּם מִכִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וּשְׂבַעְתֶּם (יוחנן ו 26). בהינתן אלפי האנשים שחיפשו אותו, ישוע אומר:

אֵין אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי אֶלָּא אִם כֵּן יִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ הָאָב אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי, וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו:44). הבעיה בחשיבה שהפסוק הזה מלמד שאלוהים יעד רק כמה לחיי עולם, היא שבשורת יוחנן מבהירה שאלוהים מושך את כול בני האדם.

ישוע הוא "האור לבני אדם".. "המאיר לכל אדם" "כדי שעל פיו יאמינו הכל" כי אלוהים אהב את "העולם" (יוחנן א 4, 9, 7; ג 16). ישוע מאוד ברור לגבי העניין שכולם נמשכים אליו: אֲנִי בְּהִנָּשְׂאִי מִן הָאָרֶץ אֶמְשֹׁךְ אֶת הַכֹּל אֵלַי (יוחנן יב 32). למרות שזה נכון שאף אחד לא בא אל ישוע ללא משיכת האב, זה גם נכון שכל בני האדם נמשכים. ללא יוצא מן הכלל. מה שישוע מלמד הוא שאלוהים הוא תמיד יוזם את הישועה. אך המשיכה או היוזמה של האב היא לא בלתי ניתנת לערעור. רק בגלל שכולם נמשכים אל ישוע לא אומר שכולם למעשה יאמינו בו. ישוע ברור לגבי העניין שיש כאלו שלא מאמינים, אך הם לא מאמינים לא בגלל שאלוהים לא משך אותם אלא בגלל שהם לא רוצים לבוא:

וְאִלּוּ אַתֶּם אֵינְכֶם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים (יוחנן ה 40).

לסיכום, יוחנן ו 44 לא מלמד שאלוהים בחר באנשים מסויימים למטרת ישועה. אלא, ישוע מלמד שלפני שהאמנו, אלוהים משך אותנו קודם. אך המשיכה ניתנת לערעור. אלו שלא באים לישוע אמורים להאשים את עצמם בלבד.

 

 

5) נועדו לחיי עולם

הַגּוֹיִים כְּשָׁמְעָם שָׂמְחוּ וְהִלְלוּ אֶת דְּבַר הָאָדוֹן, וְכָל אֲשֶׁר הָיוּ מְיֻעָדִים לְחַיֵּי עוֹלָם הֶאֱמִינוּ (מעשי השליחים יג:48)

האם הפסוק מלמד בחירה למטרת ישועה? מה משמעות המילה "נועדו"?

המילה "מיועדים" היא tetagmenoi, והיא מגיעה מהמילה tasso, ולה יש משמעויות רבות. באופן מפתיע, אף אחת מהמשמעויות לא קשורות לבחירה פרטית לחיי נצח. לידל וסקוט מצביעים על השימוש הצבאי שלה, "לארגן, לסדר..לערוך, ליצור, לטכס. למנות לשירות כלשהו, צבאי או אזרחי.. למנות מישהו לעשות משהו. להיות ממונה למשהו.. (J. H. Moulton and G. Milligan, Vocabulary of the Greek Testament (Peabody, MA: Hendrickson, 1930, 2004), 626.)

הנקודה היא כזו, מילה זו לעולם לא משומשת בכל הכתובים בתור מילה שמתייחסת לבחירה מקדם לישועה. בנוסף לכך, הקטע לא מציין על ידי מי הם היו מיועדים, על ידי אלוהים או עצמם. המילה "מיועדים" (τεταγμένοι) ביוונית יכולה להיות או סבילה או מידיאלית. כלומר אפשר להבין את הפסוק בצורה מידיאלית באופן כזה: "וכל אשר נועדו (על ידי עצמם) לחיי עולם האמינו"…

בהקשר של פרק יג 45-48 שאול ובר נבא דיברו אל היהודים שדחו את הבשורה. שאול אמר להם הֵשִׁיבוּ שָׁאוּל וּבַר-נַבָּא בְּאֹמֶץ לֵב וְאָמְרוּ: "מִן הַהֶכְרֵחַ הָיָה כִּי לָכֶם רִאשׁוֹנָה יַשְׁמִיעוּ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים, אַךְ מִכֵּוָן שֶׁאַתֶּם דּוֹחִים אוֹתוֹ וְדָנִים אֶת עַצְמְכֶם לְבִלְתִּי רְאוּיִים לְחַיֵּי עוֹלָם, הִנֵּה אָנוּ פּוֹנִים אֶל הַגּוֹיִים. (פס' 46).

ההקשר הזה עוזר לנו להבין את צורת הפועל "מיועדים". בניגוד ליהודים שדחו את הבשורה ודנו את עצמם להרשעה נצחית, הגויים האמינו ו"מינו" את עצמם לחיי עולם.

 

 

6) כל מי שהאב נותן

כָּל מִי שֶׁהָאָב נוֹתֵן אוֹתוֹ לִי יָבוֹא אֵלַי, וְאֶת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיךְ הַחוּצָה…..וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי, אֶלָּא שֶׁאָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (יוחנן ו 37-39)

כדי להבין את הפסוקים הללו עלינו להבין מי הם אלו שהאב נתן אותם לישוע. בחשיבה הקלוויניסטית מדובר על ה"נבחרים". אך פרשנות זו לא נובעת מהטקסט. אותו הניסוח הזה מופיע ביוחנן יז, שם מהתפילה של ישוע, ניתן להבין שישוע בעצם מדבר על התלמידים המאמינים שהיו איתו באותו הזמן.

זֹאת דִבֵּר יֵשׁוּעַ. לְאַחַר מִכֵּן נָשָׂא אֶת עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וְאָמַר: "אָבִי, בָּאָה הַשָּׁעָה. פָּאֵר נָא אֶת בִּנְךָ בַּכָּבוֹד לְמַעַן יְפָאֵר הַבֵּן אוֹתְךָ;לְמַעַן יִתֵּן חַיֵּי עוֹלָם לְכָל מִי שֶׁנָּתַתָּ לוֹ, כְּפִי הַסַּמְכוּת שֶׁנָּתַתָּ לוֹ עַל כָּל בָּשָׂר…גִּלִּיתִי אֶת שִׁמְךָ לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי מִן הָעוֹלָם. שֶׁלְּךָ הָיוּ וְלִי נְתַתָּם וְאֶת דְּבָרְךָ שָׁמְרוּ…אֲנִי מַעְתִּיר בַּעֲדָם; אֵינֶנִּי מַעְתִּיר בְּעַד הָעוֹלָם, אֶלָּא בְּעַד אֵלֶּה שֶׁנָּתַתָּ לִי, כִּי שֶׁלְּךָ הֵם…לֹא רַק בַּעֲדָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא גַּם בְּעַד הַמַּאֲמִינִים בִּי עַל-יְסוֹד דְּבָרָם. (יוחנן יז 1, 2, 6, 9, 20)

באומרו שהאב נתן את האנשים הללו לישוע, הטקסט לא מדבר על ישועה. משום שיוחנן יז 6 אומר במפורש שאלו היו אנשים שכבר נולדו מחדש (שֶׁלְּךָ הָיוּ וְלִי נְתַתָּם) לפני שהם ניתנו לישוע. בנוסף לכך, קבוצת האנשים שניתנה לישוע מוגבלת בהכרח לאנשים שחיו בזמן שירותו הארצי של ישוע, להם הייתה אינטרקציה איתו (גִּלִּיתִי אֶת שִׁמְךָ לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי מִן הָעוֹלָם). זה ברור שדרך המילה "שמך", ישוע אומר שהוא גילה את האב לאנשים הנושעים שאותם האב נתן לישוע, כפי שהוא אמר לפיליפוס: "יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ אֲנִי עִמָּכֶם וְאֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי, פִילִיפּוֹס? הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב (יוחנן יד 9). הקבוצה הזו שהאב נתן לישוע לא יכולה לכלול את כל המאמינים מכל הזמנים משום שישוע אומר, שֶׁלְּךָ הָיוּ וְלִי נְתַתָּם וְאֶת דְּבָרְךָ שָׁמְרוּ. ובפסוק 20 של פרק יז ישוע אומר, לֹא רַק בַּעֲדָם אֲנִי מְבַקֵּשׁ, אֶלָּא גַּם בְּעַד הַמַּאֲמִינִים בִּי עַל-יְסוֹד דְּבָרָם. ישוע מבחין בתפילתו בין אלו שניתנו לישוע על ידי האב לאלו שיאמינו בעתיד על יסוד דברם (של אלו שניתנו לישוע על ידי האב). ישוע אומר שהוא בעצמו היה איתם בעולם, כלומר עם אלו שניתנו לו מהאב (יוחנן יז 12), אך ישוע לא נמצא איתנו כיום בעולם החומרי אלא הוא יושב לימין האלוהים (אל העברים י 12). לכן, אלו שניתנו לישוע על ידי האב הם לא קבוצה של "נבחרים" אותם אלוהים נתן לישוע בצורה שרירותית. אלא, מדובר על קבוצת המאמינים הספציפית שהייתה סביב ישוע, כלומר התלמידים המאמינים שלו באותה נקודת זמן.

בחזרה ליוחנן ו 37, הנקודה של ישוע היא שהמאמינים היהודים שהאב נותן אותם לו, יבואו אליו וישוע לא ישליך אותם החוצה. ישוע מדבר לקבוצת תלמידים שבאו אליו רק בשביל אוכל, ואומר להם שכמו התלמידים שמאמינים בו, הם יכולים גם לבוא אליו ולקבל חיי עולם.

רומים ח 29

שֶׁכֵּן אֶת אֵלֶּה שֶׁהִכִּיר מִקֶּדֶם, אוֹתָם גַּם יָעַד לְהִדָּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַבְּכוֹר בֵּין אַחִים רַבִּים.

טיעון קלוויניסטי שכיח הוא שהמילה "הכיר" בפסוק הזה מצביעה על בחירה של אלוהים, ולא על ידיעה אודות המאמין גרידא. כלומר זה לא שאלוהים ידע מי יאמין בו, אלא אלוהים קבע\בחר מי יאמין בו. אך זו מסקנה בלתי הכרחית.

מי הם אלו שאותם אלוהים הכיר מקדם? אלו הם המאמינים. הפסוק לא אומר שאלוהים יעד אותנו להאמין או יעד אותנו לחיי עולם. אלא הפסוק אומר שהוא יעד אותנו לְהִדָּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ. מדובר באותה אמת אותה העביר יוחנן באיגרתו: אֲהוּבַי, עַכְשָׁו יַלְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, וְעוֹד לֹא נִגְלָה מַה נִּהְיֶה. יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁבְּהִגָּלוֹתוֹ נִהְיֶה כָּמוֹהוּ, כִּי נִרְאֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוּא (הראשונה ליוחנן ג 2). מי הם אלו שנבחרו להידמות לצלם בנו? המאמינים! אלוהים יעד או בחר את המאמינים לשם מטרה. ועל כך מדבר הפסוק. ההכרה מקדם איננה יכולה להיות שקולה לבחירה מקדם משום שכל אחד מהפעולות שבפסוקים 29-30 (הכיר, יעד, קרא, הצדיק, פיאר) הן נבדלות זו מזו ומתייחסות לדברים אחרים, הן מבחינה לוגית והן מבחינה טקסטואלית.

7) רומים ט

11 בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ .טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", 12 כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא –13כַּכָּתוּב: "וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי.

האם ההקשר (הבחירה ביצחק על פני ישמעאל וביעקב על פני עשיו) מדבר על בחירה למטרת ישועה?

ניתוח זריז של ההקשר המידי של הקטע הזה מצביע על כך שאין שום הפנייה או התייחסות לחיי עולם או לישועה מגיהנום. ההקשר מדבר על בחירה לתפקיד או לשירות. אלוהים בחר באנשים מסוימים לשרת את מטרותיו ותכליתותיו בנסיבות ההיסטוריות שלהם. הוא בחר ביצחק ויעקב להיות השושלת ממנה יגיע המשיח. הקטע כלל לא מדבר על בחירה לשם חיי עולם. תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה מתייחסת לתוכניתו של אלוהים לברך אנשים שהוא בוחר ללא תלות במעשים. הבחירה של אלוהים לא הייתה מבוססת על מעשים אלא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא. שוב, הבחירה ביעקב לא הייתה לשם חיי עולם. עשיו היה יכול להאמין באלוהים (אם הוא עשה זאת או לא אין אנו יודעים). אלא שהבחירה הייתה למטרה ספציפית, להוות הכלי שממנו יגיע הזרע המובטח, וגם לקבל את הירושה מיצחק. אלוהים הבהיר זאת בכך שהוא הלך נגד הנורמה החברתית של אז כשהוא אמר: ורַב יַעֲבֹד צָעִיר (פס' 11\בראשית כה:23, האדומים עבדו את צאצאי יעקב, שמואל א יד 47; שמואל ב ח 14; מלכים א יא 15-16; כב 47), דרך הבחירה יעקב מקבל את הברכה. שאול עובר בפס' 13 מבחירת היחיד לתפקיד לבחירה לאומית לתפקיד בכך שהוא מצטט את מלאכי א 2-3: וָאֹהַב אֶת-יַעֲקֹב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. עלינו להבין את המילה "שנאתי" בתור "אהבתי פחות" (בראשית כט 30-31; מתי ו 24; לוקס יד 26; יוחנן יב 25). המילים "אהבתי" ו"שנאתי" אמורות להיות מובנות בתור ההחלטה של אלוהים לברך את עם ישראל במקום את האדומים (צאצאי עשיו). לא מדובר על בחירה לאומית לשם חיי עולם, או לבחירת העם האדומי לשם ניתוק נצחי. שהרי היו כאלה מעם ישראל שלא האמינו ואולי היו אדומים שכן האמינו. לא מדובר על בחירה למטרת ישועה או ניתוק נצחי אלא בחירה בקבוצת אנשים שתקבל ברכה ואחריות.

14 אִם כֵּן מַה נֹּאמַר? הֲיֵשׁ אִי-צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה! 15 הֲרֵי לְמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: "וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם." 16 לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם. 17 וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֹה: "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָרֶץ." 18 וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

כדי להבין את הפסוקים האלה עלינו לזכור על מה שאול עונה בכלל. שאול עונה על הטענה שאלוהים לא נאמן יותר לישראל כי הוא פנה לגויים. התשובה של שאול היא שזו זכותו של אלוהים לבחור איזה עם ישרת את תכליתותיו, בין אם זה עם ישראל או הגויים. הוא בחר ביצחק במקום ישמעאל (פס' 7-9) וביעקב במקום עשיו (פס' 10-13) לשם המטרה הזו. וכעת בפס' 14 עולה עוד טענה. האם זה אומר שאלוהים הוא לא צודק? התשובה של שאול היא חַס וְחָלִילָה! העניין הוא לא הצדק של אלוהים אלא הבחירה הריבונית שלו לרחם על מי שהוא רוצה. וזה מה שאלוהים הסביר למשה (שמות לג 19). לכן, הבחירה במי שיקבל את הברכה של אלוהים איננה תלויה בהתנהגותו של האדם (אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ), כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם. אף אחד לא צריך לחשוב שהבחירה של אלוהים לא צודקת, אלא, עלינו להודות לאלוהים שבחר לברך את כל העולם דרך הבחירה שלו באנשים מסויימים או עמים מסוימים. שוב, שאול עונה על הטענה שההבטחות של אלוהים לעם ישראל נכשלו. הנקודה של שאול היא שדבר אלוהים לא הופר, אלא שהוא בחר לשים את עם ישראל בצד לזמן מוגבל מסיבות שונות. הסיבה העיקרית היא שעם ישראל דחה את המשיח ולא ציית לאלוהים(ט 1-5, 30-33; י 3-4; יא 1-7). אלוהים לא הפר את הבטחותיו, אלא, הבטחותיו עדיין לא התגשמו כי עם ישראל לא האמין במשיח (ט 31-32). דבר זה מודגם על ידי פרעה (שמות ט 16). רק אחרי שפרעה הקשה את ליבו (ז 13, 14, 22; ח 15, 19, 32; ט 7) אלוהים הקשה את ליבו (שמות ג 19-20; ד 21; ט 12). אלוהים שכבר ידע מה תהיה תגובתו של פרעה (שמות ד 21-23), משתמש בו כדי להראות את כוחו ולהכריז את שמו בְּכָל-הָאָרֶץ. לכן, אם אלוהים בוחר לא לרחם וכן להקשות את הלב של מישהו, יש לו את הזכות לעשות זאת.  הקשיית ליבו של פרעה לא הייתה הסיבה להרשעתו הנצחית של פרעה. הרשעתו הנצחית של פרעה היא לא הנושא כאן. אלוהים הקשה את ליבו כדי ששמו יסופר בכל העולם. מטרת התוכנית של אלוהים בלברך אחדים ולא אחרים, לרחם על אחדים ולא על אחרים, להקשות את ליבם של אחדים ולא של אחרים, היא שעדותו תמשיך להתפשט בכל העולם.

 

19 אֲזַי אַתָּה תֹּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֹד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" 20 אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן-אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?" 21 הַאִם מֵאוֹתוֹ חֹמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֹר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד? 22 וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ, סָבַל בְּאֹרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לַהֶרֶס, 23 כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֹאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד?

כעת שאול מצפה להתנגדות נוספת לדוגמה שלו. מדוע אלוהים מאשים, אם אפילו עם לא צייתן משרת את מטרותיו?

בתשובתו של שאול, הוא משווה בין השימוש בפרעה ליוצר שעובד על חומר (רומים ט 20-23), אנלוגיה שנלקחה ככל הנראה מירמיהו יח 1-13. למרות שרבים מבינים את ההשוואה הזו כראיה לבחירה מקדם לחיי נצח, הנקודה של ירמיהו מסבירה הכל. בקטע הזה, ירמיהו הזהיר את עם ישראל שאלוהים רשאי לברך עמים או להשמידם כפי רצונו. 1 הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר;2קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי; 3 וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל-הָאָבְנָיִם;4וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת;5וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי לֵאמוֹר;6 הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יְהוָה הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל;7רֶגַע אֲדַבֵּר עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד; 8 וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ; 9וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל-גּוֹי וְעַל-מַמְלָכָה לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ; 10 וְעָשָׂה הרעה (הָרַע) בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ;11וְעַתָּה אֱמָר-נָא אֶל-אִישׁ-יְהוּדָה וְעַל-יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם;12וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ  כִּי-אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ-הָרָע נַעֲשֶׂה; 13 לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁאֲלוּ-נָא בַּגּוֹיִם מִי שָׁמַע כָּאֵלֶּה שַׁעֲרֻרִת עָשְׂתָה מְאֹד בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

"בית ישראל". "גוי". "איש יהודה". יושבי ירושלים". הקטע מדבר במושגים קיבוציים, הקטע לא מדבר על יחידים. הקטע גם מדבר על יעדים זמניים, לא נצחיים. על פי ירמיהו, דוגמת היוצר והחומר מראה שאלוהים רשאי לבחור בעם לשם ברכה או לשם הרס. אם העם בוחר למרוד באלוהים, אלוהים ישמיד אותו. ואם העם שהיה מיועד להשמדה חוזר מרשעתו, אז אלוהים לא ישמידו, למרות התוכנית המקורית.

האם זו הייתה התשובה של שאול לטענה? הנקודה של ירמיהו, ושל שאול, היא שאלוהים אינו נוהג בחוסר צדק משום שהרצון שלו הוא שיצייתו לו. אך אם מורדים בו, הוא עדיין ישתמש באלו שמורדים בו כדי להגשים את תוכניתו, ועדיין יחייב מהם דין וחשבון. דמיינו שגונבים מכם את הרכב. האם לא תשתמשו בביטוח שלכם, בעוד שתחייבו את מי שגנב לכם את הרכב לתת דין וחשבון?

באותה צורה, זה נכון וצודק שאלוהים ישתמש במרד של מצרים כדי להגשים את תוכניתו ובמקביל ידרוש מהם דין וחשבון על חטאם.

ומה היא תוכניתו לפי פסוקים 22-24? תוכניתו היא שדרך שני הסוגים של כליו (כבוד וכיליון) שמו יוכרז. אלוהים חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֹּחוֹ. שני המושגים "לגלות" ו"כוחו" משומשים כהתייחסות לפרעה בפסוק 17 ומראים ששאול עדיין חושב עליו כעל דוגמה לזעמו של אלוהים. אלוהים השתמש בקושי לבבו של פרעה ככְּלֵי זַעַם המוכן לַהֶרֶס, כך שהוא יוכל לגלות את כוחו דרך 10 מכות מצרים. ה"זעם" מתייחס למשפט זמני ולא נצחי, משום שהכלי הנגדי, "כלי לחנינה" מתייחס למאמצים הנוכחיים שלו לגלות להם את עֹשֶׁר כְּבוֹדוֹ.

 

8. בחר אותנו בו

כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל, לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים וּבְלִי דֹּפִי לְפָנָיו בְּאַהֲבָה. (אפסים א 4)

הפסוק הזה כלל לא מדבר על בחירה בלא מאמינים מקדם לשם חיי עולם. הפסוק מדבר על בחירה במאמינים לשם תפקיד- שיהיו קדושים לפניו. הפסוק לא אומר כך: "כשם שבחר אותנו בטרם הוסד תבל, להיות בו". אלא הפסוק אומר במילים אחרות "בטרם הוסד תבל, הוא בחר אותנו (אלה ש) במשיח להיות קדושים ובלי דופי לפניו"…. אלוהים לא בחר את אלו שבו (המאמינים) להיות מאמינים. אלא הוא בחר במאמינים להיות קדושים, להתהלך לפניו באהבה ולהידמות לו. אלוהים בחר באלו שיאמינו כאמצעי שדרכו הוא ישקם את ההתחברות בינו לבין האנושות החוטאת. שוב, הכתוב לא אומר שלא מאמינים נבחרו לשם חיי עולם, אלא שהמאמינים נבחרו להיות קדושים.הוא כתב זאת כדי לעודד את המאמינים להתהלך לפי הרוח (פרק ה 18). אלוהים רוצה ומצפה מכל מאמין להתקדש.

אך גם אם מישהו יתעקש לפרש את הפסוק כך: "כשם שבחר אותנו להיות בו", כלומר שהבחירה היא שנהיה בישוע, עדיין לא חייבים להבין את זה כבחירה לשם חיי עולם או כבחירה לישועה מניתוק נצחי. המילה "אותנו" בפסוק 4 מתייחסת למאמינים. במילים אחרות, אלוהים בחר את המאמינים להיות במשיח. אך הם לא במשיח עד שהם מגיעים לנקודת הזמן שבה הם למעשה מאמינים בו (אפסים א 13). כלומר, ניתן להבין את הפסוק כך שאלוהים קבע מנצח נצחים שאלו שיאמינו בבשורה, יהיו במשיח במעמד שלהם. אין למאמין בחירה בנוגע לזה; ברגע שהמאמין האמין בישוע, הוא בהכרח נמצא במשיח במעמד שלו (כלומר הבחירה היא לגבי אמונה לא לגבי המעמד). 

 

9. להיות לו לבנים

הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים עַל-יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, כְּחֵפֶץ רְצוֹנוֹ (אפסים א 5)

חשוב לשים לב שאלוהים יעד להיות לו לבנים את אלו שבמשיח דרך האמונה בו (הפסוק לא מתכוון ללא מאמינים). האימוץ מתייחס למעמד החוקי שלנו. מדובר על הפריבילגיה שלנו, לא על הטבע שלנו, מדובר על מעמד לא על מערכת יחסים. הלידה החדשה קשורה לטבע שלנו, ההצדקה לעמידה שלנו, ההתקדשות לאופי שלנו, והאימוץ למעמד שלנו. דרך האימוץ אנו מקבלים (גלטים ד 5) את המעמד החוקי שלנו כילדי אלוהים ומקבלים את זכות הירושה (אפסים א 11; 13). האימוץ לא מתייחס ללידה החדשה, כפי שגם התיאולוג הקלוויניסטי ברקהוף מסכים.2

כפי שהתיאולוג הרפורמי ארתור פינק כתב: "לאימוץ אליו נועדנו (אפסים א 5) אנו עדיין מחכים (רומים ח 23)".אם כך, הייעוד באפסים א לא מתייחס כלל לישועה.

 

 

10. בחר בכסילים

 אֲבָל אֱלֹהִים בָּחַר בַּכְּסִילִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲכָמִים, וּבַחַלָּשִׁים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם כְּדֵי לְבַיֵּשׁ אֶת הַחֲזָקִים; בַּנְּחוּתִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם וּבַנֶּחְשָׁבִים לִפְחוּתֵי עֵרֶךְ בָּחַר אֱלֹהִים, בַּדְּבָרִים שֶׁהֵם כְּאֶפֶס, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיל עַד לְאֶפֶס אֶת הַדְּבָרִים הַקַּיָּמִים. (הראשונה לקורינתים א 27-28)

כל מה ששאול אומר כאן הוא שאלוהים בחר בשיטה (השימוש באלה שהעולם מחשיב ככסילים) שדרכה הוא יגלה את חוכמתו, גבורתו ואת הטיפשות של ה"חכמה" האנושית. שוב, הבחירה הזו לא קשורה כלל לחיי נצח. אלא, אלוהים בחר בשיטה שתשרת את מטרותיו ותכליתותיו.

 

 

11. הנבחרים

מֵאֵת פֶּטְרוֹס, שְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל תּוֹשָׁבֵי תְּפוּצוֹת פּוֹנְטוֹס, גָּלַטְיָה, קַפָּדוֹקְיָה, אַסְיָה וְבִּיתִינְיָה, הַנִּבְחָרִים (הראשונה לפטרוס א 1).

האם הפסוק מלמד שנבחרנו לשם חיי עולם? צריך לקרוא את הפסוק בהקשרו:

מֵאֵת פֶּטְרוֹס, שְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל תּוֹשָׁבֵי תְּפוּצוֹת פּוֹנְטוֹס, גָּלַטְיָה, קַפָּדוֹקְיָה, אַסְיָה וְבִּיתִינְיָה, הַנִּבְחָרִים עַל-פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב, בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ, אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְהַזָּיַת דָּמוֹ (הראשונה לפטרוס א 1-2).

הפסוק מלמד שנבחרנו (על פי ידיעתו הקודמת של אלוהים) לשם ציות, לא לשם חיי עולם. אלוהים, על פי ידיעתו את אלו שיוושעו, בחר אותם לשם תכלית של ציות. המילה "אל" (Eis) בהקשר, מצביעה על תכלית.

 

12. בחירי אלוהים

 מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים? הֲרֵי אֱלֹהִים הוּא הַמַּצְדִּיק! (רומים ח 33)

לָכֵן אַתֶּם, כִּבְחִירֵי אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים, לִבְשׁוּ חֶמְלָה וְרַחֲמִים וּנְדִיבוּת לֵב, נְמִיכוּת רוּחַ וַעֲנָוָה וְאֹרֶךְ אַפַּיִם. (קולוסים ג 12)

מֵאֵת שָׁאוּל, עֶבֶד אֱלֹהִים וּשְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אֱמוּנָתָם שֶׁל בְּחִירֵי אֱלֹהִים וְהַכָּרָתָם אֶת הָאֱמֶת אֲשֶׁר הִיא בְּהֶתְאֵם לְיִרְאַת שָׁמַיִם. (טיטוס א 1)

מֵאֵת הַזָּקֵן אֶל הַגְּבִירָה הַבְּחִירָה וְאֶל יְלָדֶיהָ אֲשֶׁר אֲנִי אוֹהֵב בֶּאֱמֶת, וְלֹא רַק אֲנִי אֶלָּא גַּם כָּל יוֹדְעֵי הָאֱמֶת. (השנייה ליוחנן 1)

זה ברור שבחירי אלוהים במקרים האלה הם פשוט המאמינים. שום דבר לא נאמר לגבי האופן שבו הם קיבלו את המעמד שלהם, או על כך שהם נבחרו מקדם לחיי עולם. שום פסוק מכאן לא אומר שמדובר בבחירה בלתי מותנית בלתי נצחית למטרת ישועה. המילה "בחיר" אף עם לא מתייחסת בברית החדשה למישהו לא מאמין. אלא שמדובר על אלו שהוצדקו (רומים ח 33), אלו שהם קדושים ואהובים (קולוסים ג 12) ועל אלו שיש להם אמונה. (טיטוס א 1) שום קלוויניסט לא יכול לייחס את התארים הללו לאדם לא מאמין. 

 

13. בחירה של חסד.

 כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד. (רומים יא 5)

הביטוי "כן גם בימינו" מתייחס לפסוקים הקודמים בהקשר המיידי שמדברים על כך שבימי אליהו אלוהים השאיר 7,000 איש שלא כרעו לאליל בעל. למה אלוהים השאיר אותם בחיים? כי הם בחרו לא לכרוע לבעל. לכן בהקשר, הפסוק מתייחס לבחירת החסד של אלוהים להמשיך לקיים את תוכניתו עם השארית של עם ישראל שמאמינים בישוע. הקטע לא מדבר כלל על בחירת קדם לשם חיי עולם. השארית של עם ישראל ממשיכה להתקיים בזכות בחירתו של אלוהים לקיים את תוכניתו המקורית. תוכניתו הייתה לשמר את העם. קיום השארית הינו הוכחה לכך שבחירתו לעשות זאת מגיעה מתוך חסד.

14. "לא יכלו להאמין"

אַף כִּי עָשָׂה אוֹתוֹת רַבִּים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם, לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ.וְזֹאת לְקַיֵּם אֶת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: "יהוה, מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יהוה עַל-מִי נִגְלָתָה?" לָכֵן לֹא יָכִלוּ לְהַאֲמִין, כִּי עוֹד אָמַר יְשַׁעְיָהוּ:"הֵשַׁע עֵינֵיהֶם וְהִשְׁמִין לְבָבָם, פֶּן יִרְאוּ בְּעֵינֵיהֶם וּלְבָבָם יָבִין וְשָׁבוּ וְרָפָא לָהֶם." אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אָמַר יְשַׁעְיָהוּ בִּרְאוֹתוֹ אֶת כְּבוֹדוֹ, וְעָלָיו דִּבֵּר. (יוחנן יב 37-41)

קלוויניסטים משתמשים בקטע הזה כדי לטעון שאלוהים גרם לאנשים מסוימים להיות בלתי מסוגלים להבין את מסר הבשורה, כהוכחה לבחירה מקדם. אך שימו לב שהשימוש בפסוק הזה כראיה לדוקטרינה שלהם היא חסרת כל היגיון. עלינו לזכור שעל פי הדוקטרינה שלהם, אלו שנועדו להאמין בהכרח יאמינו, ואילו אלו שלא נועדו להאמין בהכרח לא מסוגלים להאמין, וכל זה נקבע מנצח נצחים. אך אם זה היה נכון, זה לא הגיוני עבורם לפנות לקטע הזה משום שאין שום סיבה בהשקפתם שאלוהים ימנע מאנשים מסוימים להאמין אם הם גם ככה לא מסוגלים להאמין משום שהם לא נבחרו מלכתחילה. בהשקפתם הלא נבחרים לא מסוגלים להאמין גם ככה, ולכן, הם לא זקוקים לכך שאלוהים יוודא שהם לא יאמינו. אך העניין הוא שהעיוורון והקשחת הלב בקטע הזה הם תוצאה או השלכה לחוסר האמונה שלהם למרות הניסים הרבים להם הם היו עדים. ישוע בעצם מצטט את ישעיהו ו 9-10, שמצוטט גם במקומות אחרים המשומשים על ידי קלוויניסטים (מתי יג 14-15; מרקוס ד 10-12; לוקס ח 9-10; ומעשי השליחים כח 25-27). ניתוח של הפסוק הזה תקף גם לפסוקים האחרים. 

ישעיהו ו 9-10 אומר,

וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה  שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל-תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל-תֵּדָעוּ; הַשְׁמֵן לֵב-הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע  פֶּן-יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. 

בהקשר של ישעיהו ו, הקטע מדבר על הקשחת הלב כמשפט על עם ישראל בתור עם. אלוהים נתן אותם או הסגירם לתאוותיהם כהשלכה למרד הראשוני שלהם, כפי שזה מוסבר ברומים א. זה לא שאלוהים גרם להם מלכתחילה להיות בלתי מסוגלים להבין ולהאמין. אלוהים שלח את ישעיהו לבשר לעם כדי להקשות את לבבם יותר, בתור משפט שמגיע להם. המשפט מגיע להם כי הם דחו את חסדו של אלוהים דרך עקשנותם (ישעיהו א 5-6), ובגלל זה אלוהים סגר לפניהם את הדלת לחזור בתשובה כעם. כדי להשיג את התכלית הזו, אלוהים שולח את ישעיהו לבשר להם כדי לגרום להם להיות עוורים וחרשים. הסיבה היא שהם סירבו בעצמם לראות, לשמוע, להבין ולציית, והפנו את גבם לאלוהים (ישעיהו א 2-5). זהו העיקרון שמופיע במקרה עם פרעה גם כן (שמות ד 21; ח 15) ואחרים (מלכים א' כב 20; שמואל א' טו 26; טז 1), ומוסבר על ידי שאול (השנייה לתסלוניקים ב 11-12). 

באותה המידה, יוחנן יב 37 מדבר על העובדה שעם ישראל כעם, דחה את המסר של ישוע ואת העדות שבמעשיו. בגלל חוסר אמונתם המתמשך, למרות העדות הברורה אודות משיחיותו של ישוע, אלוהים עיוור את עיניהם והקשה את לבבם בכך שהוא הסגיר אותם לרצונם החוטא, ממש כפי שזה קרה בישעיהו ו 9-10. 

15. "אתם לא מצאני"

אַךְ אַתֶּם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים מִשּׁוּם שֶׁאֵינְכֶם מִצֹּאנִי. (יוחנן י 26)

קלוויניסטים משתמשים בפסוק הזה כהוכחה שרק אלו שנבחרו מקדם מסוגלים להאמין, שהרי ישוע לא אומר "אתם אינכם מצאני משום שאינכם מאמינים", אלא הוא אומר שהסיבה שהם לא מאמינים היא כי הם לא מצאנו. קיימות מספר בעיות בפרשנות הזו:

ראשית, אם בני האדם הם קודם כבשים לפני שהם מאמינים אז זה אומר שכבר יש להם חיי עולם: וַאֲנִי נוֹתֵן לָהֶן חַיֵּי עוֹלָם; וְלֹא תֹּאבַדְנָה לְעוֹלָם, אַף לֹא יַחֲטֹף אוֹתָן אִישׁ מִיָּדִי. (יוחנן י 28)

אך אם הכבשים לעולם לא היו עיזים, אז איך הם נולדו מתים בחטאיהם (אפסים ב 1)? אם לכבשים יש כבר חיי עולם לפני שהם מאמינים, אז למה עליהם בכלל להאמין?

שנית, הפרשנות הקלוויניסטית מניחה ללא שום הצדקה שהמצב של הפרושים היה מצב סטטי ובלתי משתנה. אך שימו לב שהטקסט נוגד את ההנחה הזו:

אִם אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת מַעֲשֵׂי אָבִי, אַל תַּאֲמִינוּ לִי.אֲבָל אִם אֲנִי עוֹשֶׂה, אַף אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים לִי, הַאֲמִינוּ לַמַּעֲשִׂים, לְמַעַן תַּכִּירוּ וְתֵדְעוּ שֶׁהָאָב בִּי וַאֲנִי בָּאָב." שימו לב, ישוע קורא לפרושים להאמין! הוא קורא להם להיות חלק מהצאן שלו! לא מדובר במצב סטטי ובלתי משתנה, אלא שהם אינם רוֹצִים לָבוֹא אֵלַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָכֶם חַיִּים. (יוחנן ה 40)

16. הבן מחיה את מי שהוא רוצה

כִּי כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מֵעִיר וּמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים, כֵּן גַּם הַבֵּן מְחַיֶּה אֶת מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה. (יוחנן ה 21)

קלוויניסטים משתמשים בפסוק הזה כהוכחה לכך שישוע בוחר באופן שרירותי לתת חיי עולם למי שהוא חפץ ללא התחשבות בתגובה של בני האדם.

אך שימו לב שמדובר בהוצאה מההקשר המיידי. המילה "מחיה" מתייחסת לתקומה פיזית מן המתים. זה חלק מהמַעֲשִׂים גְּדוֹלִים המוזכרים בפסוק הקודם (יוחנן ה 20). כפי שלאלוהים האב יש את הכוח להקים מן המתים (דברים לב 29; שמואל א'  ב 6; מלכים ב' ה 7) כך גם לבן יש את הסמכות להקים מן המתים את מי שהוא רוצה. מאוחר יותר הוא אכן יקים מן המתים את מי שהוא רוצה (לוקס ז 14; ח 54; יוחנן יא 43). נושא התחייה הרוחנית מופיע רק מאוחר יותר בהקשר. (יוחנן ה 24-25)

17. נבחרנו מראשית לישועה

חַיָּבִים אָנוּ לְהוֹדוֹת לֵאלֹהִים עֲלֵיכֶם בְּכָל עֵת, אַחַי אֲהוּבֵי הָאָדוֹן, כִּי מֵרֵאשִׁית בָּחַר בָּכֶם אֱלֹהִים לִישׁוּעָה בְּקִדּוּשׁ עַל-יְדֵי הָרוּחַ וּבֶאֱמוּנָה בָּאֱמֶת. (השנייה לתסלוניקים ב 13)

מדובר על אחד מן הפסוקים היחידים שמדברים ישירות על בחירה ל"ישועה". (ראו גם הראשונה לתסלוניקים ה 9) האם שאול באמת מלמד כאן שאלוהים בחר מקדם מי ילך לאגם האש ומי יכנס למלכות השמיים? כאשר בוחנים את ההקשר ואת המבנה של השנייה לתסלוניקים ב', התמונה מתבהרת, ומובילה למסקנה שונה לחלוטין. אם פסוק 13 הוא חלק מקטע אחד (פס' 1-17) זה אומר שעלינו לפרש את המילה "ישועה" לאור ההקשר של פסוקים 1-12. אם אנו מפרשים את המילה הזו לאור פסוקים 1-12, המסקנה המתבקשת היא שהישועה היא לא ישועה מאגם האש, אלא ישועה מהנושא עליו שאול דיבר בפסוקים 1-12, כלומר, ישועה מהצרה הגדולה, מ"יום יהוה". אך האם באמת פסוק 13 שייך לקטע הזה, או שהוא פותח נושא חדש לחלוטין ולא קשור בשום אופן לנושא הצרה הגדולה שבפסוקים הקודמים? יש סתי סיבות חזקות לראות בפסוקים 1-17 בתור שיח שלם אחיד, ללא הפרדה: (א): השימוש של שאול באינקלוזיו (מבנה מעטפת, הוא אמצעי ספרותי שמבוסס על עקרון המבנה הקונצנטרי. מבנה שכזה יוצר מסגרת ספרותית ליצירה באמצעות שיבוץ או חזרה על יסודות דומים מתחילתו של הטקסט בסופו. באופן כזה האינקלוזיו יוצר כמעין סגירת מעגל לסיפור) בפסוקים 2 ו-15, ו(ב): המבנה הכיאסטי שבקטע (או תקבולת מוצלבת-הוא אמצעי ספרותי, בו שתי שורות העומדות זו אחר זו, הן בעלות הרכב מילים זהה אמנם, אך עומדות בסדר הפוך. באופן כזה, המילה הראשונה בשורה הראשונה והמילה האחרונה בשורה השנייה מקבילות זו לזו, וכן הלאה. למשל אם צלע א' בנויה בסדר : א' ב' ג', צלע ב' תופיע בסדר ג' ב' א'. )

1. האינקלוזיו שבפסוקים 2, 5

אנו מוצאים בפסוק 15 את החצי השני של האינקלוזיו שמקשר את הפסוקים האחרונים של פרק ב עם החלק הראשון של הפרק.

 

ב 2: µήτε διὰ πνεύµατος µήτε διὰ λόγου µήτε δι᾽ ἐπιστολῆς ὡς δι᾽ ἡµῶν. לֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ הִתְבַּטְּאוּת שֶׁל רוּחַ, לֹא בִּגְלַל אֵיזֶה דִּבּוּר, וְלֹא בִּגְלַל אֵיזוֹ אִגֶּרֶת אֲשֶׁר כִּבְיָכוֹל נִשְׁלְחָה מֵאִתָּנוּ 

ב 15: εἴτε διὰ λόγου εἴτε δι᾽ ἐπιστολῆς ἡµῶν. עַל-יְדֵי דְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ וְהֵן עַל-יְדֵי אִגֶּרֶת שֶׁכָּתַבְנוּ.

לכן, ב 15 הוא עדיין חלק מהקטע שהתחיל בשנייה לתסלוניקים ב 1. שימו לב גם שאם אנו מתייחסים לפסוקים 1-17 כאל קטע אחיד ורציף, אז קיים בקטע זה דמיון עם קטע אחר בראשונה לתסלוניקים ד 13-18 שגם כן מסיים את הדיון על נושא אחרית הימים:

השנייה לתסלוניקים ב 16-17 הראשונה לתסלוניקים ד 18
Αὐτὸς δὲ ὁ κύριος ἡµῶν Ἰησοῦς Χριστὸς καὶ [ὁ] θεὸς ὁ πατὴρ ἡµῶν … 17 παρακαλέσαι ὑµῶν τὰς καρδίας … ἐν παντὶ … λόγῳ ἀγαθῷ.. Ὥστε παρακαλεῖτε ἀλλήλους ἐν τοῖς λόγοις τούτοις.
ואֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, וֵאלֹהִינו אָבִינוּ…הוּא יְנַחֵם אֶת-לְבַבְכֶם… וִיכוֹנֵן אֶתְכֶם בְּכָל-דָּבָר. לָכֵן נַחֲמוּ זֶה אֶת-זֶה בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה

 

2. המבנה הכיאסטי

החוקר פוול כתב על המבנה הכיאסיטי שבשנייה לתסלוניקים ב 1-15. 5 על פי פוול, הקטע יכול להתחלק כך:

א     אזהרה (פס' א1-3)

   ב     העזיבה (פס' ב3)

       ג     ההתגלות של האיש הרשע (פס' ג3–5)

           ד    המעכב  (פס' 5-7)

      ג'  ההתגלות והשמדת איש הרשע (פס' 8-9)

   ב' הטעיית הבלתי מאמינים (פס' 10-12)

א' מתן תודה והפצרה (פס' 13-15)

אם המבנה הכיאסטי של פוול הוא נכון, זה מצביע על שני דברים שרלוונטיים לדיון שלנו: 1. פסוק 13 לא מתחיל נושא חדש (כביכול על ישועה מניתוק נצחי), אלא שהוא ממשיך את מה ששאול התחיל בפסוק 1; לכן, המילה "ישועה" של פסוק 13 צריכה להתפרש לאור ההקשר של פסוקים 1-12. עניין זה תואם למה שראינו קודם לגבי מבנה המעטפת שקיים בקטע הזה (שמצביע על כך שמדובר על יחידה רעיונית אחת). 2. באופן ספציפי יותר, השפה שבפסוקים 13-15 צריך להיות מקבילה לשפה שבפסוקים א1-3. השוואה של שני המקטעים הללו מצביעה על כך שזהו אכן הדבר:

השנייה לתסלוניקים ב 13-15 השנייה לתסלוניקים ב א1-3

א. Ἡµεῖς δὲ ὀφείλοµεν εὐχαριστεῖν τῷ θεῷ πάντοτε περὶ ὑµῶν, ἀδελφοὶ …

ב. … σωτηρίαν … περιποίησιν δόξης τοῦ κυρίου ἡµῶν Ἰησοῦ Χριστοῦ.

ג. … στήκετε, καὶ κρατεῖτε τὰς παραδόσεις ἃς ἐδιδάχθητε

ד. εἴτε διὰ λόγου εἴτε δι᾽ ἐπιστολῆς ἡµῶν.

א. Ἐρωτῶµεν δὲ ὑµᾶς, ἀδελφοί,

ב. ὑπὲρ τῆς παρουσίας τοῦ κυρίου ἡµῶν Ἰησοῦ Χριστοῦ καὶ ἡµῶν

ג. εἰς τὸ µὴ ταχέως σαλευθῆναι  ὑµᾶς ἀπὸ τοῦ νοὸς µηδὲ θροεῖσθαι, 

ד. µήτε διὰ πνεύµατος µήτε διὰ λόγου µήτε δι᾽ ἐπιστολῆς ὡς δι᾽ ἡµῶν,

א. אֲבָל אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת תָּמִיד לֵאלֹהִים בַּעֲבוּרְכֶם אַחַי

ב. …ישׁוּעָה…נַחֲלַת כְּבוֹד אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ

ג. עִמְדוּ וְהַחֲזִיקוּ בַקַּבָּלוֹת אֲשֶׁר לֻמַּדְתֶּם

ד. אִם בִּדְבָרֵנוּ אִם בְּאִגַּרְתֵּנוּ

א. וְהִנְנוּ מְבַקְשִׁים מִכֶּם אֶחָי

ב. בִּיאַת אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וַאֲסִיפָתֵנוּ אֵלָיו

ג. לֹא-תִטָּרֵף דַּעְתְּכֶם פִּתְאֹם וַאֲשֶׁר לֹא תִּבָּהֵלוּ

ד. לֹא בְרוּחַ וְלֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְאִגֶּרֶת כְּאִלּוּ שְׁלוּחָה מֵאִתָּנוּ

 

בחינה של המבנה של הקטע בשנייה לתסלוניקים ב מצביעה על כך שפסוקים 13-17 יוצרים מסקנה לפסוקים 1-12, ולא פותחים נושא חדש. לכן, הפסוקים הללו נמצאים שם כדי לתת מילות נחמה ועידוד למאמינים התסלוניקים שנבהלו לאור התיאורים אודות איש הרשע ומשפט האלוהים שלכאורה נשפך על התלמידים התסלוניקיים של שאול. הנחמה של שאול היא בעצם הביטחון שהוא נותן למאמינים התסלוניקים שאלוהים בחר להציל אותם מהתקופה הנוראית הזו, כלומר מן הצרה הגדולה. נחמה מקבילה נמצאת בראשונה לתסלוניקים ה 9: כִּי אֱלֹהִים לֹא יְעָדָנוּ לְזַעַם, אֶלָּא לִנְחֹל יְשׁוּעָה עַל-יְדֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. שמונת הפסוקים שקודמים לפסוק 9 מסבירים את ההקשר של הפסוק, דהיינו, יום יהוה. (הראשונה לתסלוניקים ה 2) זהו הזעם של יום יהוה עליו שאול מדבר כאן, והישועה היא בעצם הצלת המאמינים מהיום ההוא. הפסוק הזה כלל לא מדבר על ישועה מניתוק נצחי, מדובר בהוצאה ברוטלית של הפסוק מהקשרו.

לאור כל מה שנאמר ניתן לשכתב את השנייה לתסלוניקים ב 13 כך:

"עלינו להודות לאלוהים תמיד עבורכם, אחי, האהובים על ידי האדון, משום שאלוהים בחר אתכם, מראשית, להצלה מהמשפט על אלו שהלכו אחר איש הרשע בצרה הגדולה. אלוהים בחר אתכם להינצל מהצרה הגדולה על ידי קידושכם ואמונתכם". 

במילים אחרות, אלוהים בחר במאמינים התסלוניקים (ובכול המאמינים באופן כללי) להינצל מיום יהוה, מהצרה הגדולה. אין לנו בחירה בנושא: כל מי שמאמין בהכרח ינצל מהצרה הגדולה. אך הפסוק לא אומר שום דבר שסותר את הבחירה שלנו להאמין בבשורה.6

אגב, המילה "בחר" (haireomai) היא לא המילה הרגילה לבחירה. מילה זו מופיעה רק פעמיים נוספות בברית החדשה ובוודאות לא מתייחסת שם לבחירה לחיי עולם. (פיליפים א 22; עברים יא 25)7

18. לא נכתבו שמותיהם בספר החיים מהיווסד תבל

וְיִשְׁתַּחֲווּ לָהּ כָּל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא נִכְתְּבוּ שְׁמוֹתֵיהֶם בְּסֵפֶר הַחַיִּים שֶׁל הַשֶּׂה הַשָּׁחוּט מֵהִוָּסֵד תֵּבֵל. (התגלות יג 8)

הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתָ — הָיְתָה וְאֵינֶנָּה, וְהִיא עֲתִידָה לַעֲלוֹת מִן הַתְּהוֹם וְלָלֶכֶת לָאֲבַדּוֹן. וְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁמָם לֹא נִכְתַּב בְּסֵפֶר הַחַיִּים מֵעֵת הִוָּסֵד תֵּבֵל יִתְפַּלְּאוּ כִּרְאוֹתָם אֶת הַחַיָּה שֶׁהָיְתָה וְאֵינֶנָּה וַעֲתִידָה לָבוֹא. (התגלות יז 8)

קלוויניסטים מסוימים טוענים שבהתבסס על הפסוקים האלה, אלוהים קבע מנצח נצחים מי יכתב בספר החיים ומי לא.

הבעיה היא שלא כתוב ששמותיהם נכתבו "בטרם היווסד תבל" אלא "מעת היווסד תבל". מה שהפסוק אומר הוא שמאז בריאת העולם, אלו ששמותיהם לא נכתבו הם אלו שלא האמינו. המסקנה היא שלאחר הבריאה, שמות של אחרים נוספו לספר החיים, ולכן, לא מדובר על בחירה מנצח נצחים.

 

סקירת כל פסוקי ה"בחירה" (eklego, ekloge eklektos) בברית החדשה

ההתייחסויות הפסוק
1. מתי כב 14 הֵן רַבִּים הַקְּרוּאִים וּמְעַטִּים הַנִּבְחָרִים
2. מתי כד 22 אַךְ לְמַעַן הַבְּחִירִים יִקָּצְרוּ הַיָּמִים הָהֵם
3. מתי כד 24 כִּי יָקוּמוּ מְשִׁיחֵי שֶׁקֶר וּנְבִיאֵי שֶׁקֶר וְיִתְּנוּ אוֹתוֹת גְּדוֹלִים וּמוֹפְתִים כְּדֵי לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, גַּם אֶת הַבְּחִירִים
4. מתי כד 31 הוּא יִשְׁלַח אֶת מַלְאָכָיו בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וִיקַבְּצוּ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת
5. מרקוס יג 20 לְמַעַן הַבְּחִירִים אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם קִצֵּר אֶת הַיָּמִים
6. מרקוס יג 22 וְיַעֲשׂוּ אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים לְהַתְעוֹת, אִם אֶפְשָׁר, אֶת הַבְּחִירִים
7. מרקוס יג 27 וְאָז יִשְׁלַח אֶת הַמַּלְאָכִים וִיקַבֵּץ אֶת בְּחִירָיו מֵאַרְבַּע הָרוּחוֹת
8. לוקס יח 7 וְהָאֱלֹהִים, הַאִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת מִשְׁפָּט בְּחִירָיו הַקּוֹרְאִים אֵלָיו יוֹמָם וָלַיְלָה?
9. רומים ח 33 מִי יִטְעַן נֶגֶד בְּחִירֵי אֱלֹהִים?
10. רומים ט 12 כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא
11 רומים יא 5 כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד
12. רומים יא 7 וּבְכֵן מָה? יִשְׂרָאֵל לֹא הִשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, אֲבָל הַנִּבְחָרִים הִשִּׂיגוּ; וְהַשְּׁאָר הִקְשׁוּ לְבָבָם
13. רומים יא 28 אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת
14. רומים טז 13 דְּרִישַׁת שָׁלוֹם לְרוּפוֹס הַנִּבְחָר בָּאָדוֹן, וּלְאִמּוֹ שֶׁהִיא כְּאֵם לִי.
15. קולוסים ג 12 לָכֵן אַתֶּם, כִּבְחִירֵי אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים וַאֲהוּבִים
16. אפסים א 4 כְּשֵׁם שֶׁבָּחַר אוֹתָנוּ בּוֹ בְּטֶרֶם הִוָּסֵד תֵּבֵל
17. הראשונה לתסלוניקים א 4 אַחִים אֲהוּבֵי אֱלֹהִים, אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁנִּבְחַרְתֶּם
18. השנייה לטימותיאוס ב 10 עַל כֵּן אֲנִי סוֹבֵל הַכֹּל לְמַעַן הַנִּבְחָרִים
19. טיטוס א 1 מֵאֵת שָׁאוּל, עֶבֶד אֱלֹהִים וּשְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אֱמוּנָתָם שֶׁל בְּחִירֵי אֱלֹהִים 
20. יעקב ב 5 שִׁמְעוּ, אַחַי אֲהוּבַי, הֲלֹא בַּעֲנִיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בָּחַר אֱלֹהִים לִהְיוֹת עֲשִׁירֵי אֱמוּנָה וְיוֹרְשֵׁי הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לְאוֹהֲבָיו
21. הראשונה לפטרוס א 1 מֵאֵת פֶּטְרוֹס, שְׁלִיחַ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל תּוֹשָׁבֵי תְּפוּצוֹת פּוֹנְטוֹס, גָּלַטְיָה, קַפָּדוֹקְיָה, אַסְיָה וְבִּיתִינְיָה, הַנִּבְחָרִים
22. הראשונה לפטרוס ב 9 אֲבָל אַתֶּם עַם נִבְחָר, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש
23. השנייה לפטרוס א 10 לָכֵן, אַחַי, שִׁקְדוּ בְּיֶתֶר שְׂאֵת לְחַזֵּק אֶת הַקְּרִיאָה וְהַבְּחִירָה
24. השנייה ליוחנן א 1 מֵאֵת הַזָּקֵן אֶל הַגְּבִירָה הַבְּחִירָה
25. התגלות יז 14 וְאִתּוֹ גַּם הַקְּרוּאִים וְנִבְחָרִים וְנֶאֱמָנִים.

 

בקטע מספר 1 ( כב 14), אלו שנבחרים הם כבר מאמינים. הבחירה בפסוק הזה כלל לא מתייחסת לבחירה לשם חיי עולם. הבחירה בקטע היא לשם השכר. השכר הוא השתתפות במשתה של המלכות. המשתה לא מייצג את המלכות עצמה אלא היבט ספציפי בתוך המלכות

בקטעים 2-7 (מתי כד 22, 24, 31; מרקוס יג 20, 22, 27), הבחירים הם שארית היהודים המאמינים שנמצאים בצרה הגדולה שלמענם הצרה תקוצר כדי להציל את חייהם הפיזיים. אין כאן שום דיון לגבי בחירה בלתי מותנית לשם חיי עולם. 

בקטע 8 (לוקס יח 7), התואר "בחירים" מתייחס לאלו שכבר האמינו בישוע, שהרי הם זועקים אליו (לוקס יח 8).

בקטע 9 (רומים ח 33), שאול מתמקד על היבט ההצדקה של הבחירים. הוא מתייחס לאלוהים כמי שמצדיק אותם. שוב, התואר "בחיריו" משומש כאן כדי לתאר את אלו שכבר האמינו, שהרי שום דבר כבר לא יכול להרשיע אותם על פי פסוק 34. מרגע האמונה, שום דבר לא יכול להרשיע את המאמינים משום שהם הוצדקו (קולוסים ב 13-14).

קטעים 10-14 (רומים ט 11; יא 5, 7, 28), על רומים ט 11 דיברנו לעיל. כמו כן דיברנו על רומים יא 5. ראינו שהבחירה בשארית של עם ישראל כיום היא על בסיס חסד (כלומר דרך מתנת ההצדקה שמקבלים דרך אמונה, שהרי אמונה היא לא מעשה-רומים ד 4-5), ופסוק 7 מתייחס פשוט למאמינים היהודים שמהווים את השארית של עם ישראל, אשר עומדים בניגוד לעם ישראל הלא מאמין שליבם הוקשה בגלל שהם נִסּוּ לְהָקִים צְדָקָה מִשֶּׁלָּהֶם. שום דבר לא נאמר בפסוקים הללו על כך שהם נבחרו מקדם לחיי עולם. רומים יא 28 גם כן לא מתייחס לבחירה לישועה: אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת (רומים יא 28). הפסוק עושה ניגוד בין הבשורה לבחירה, מה שמראה שהבחירה ברומים ט-יא היא בעם ישראל לשם תפקיד לאומי- לא מדובר על בחירה ביחידים לשם חיי עולם.

בקטע 15 (קולוסים ג 12), הבחירים, שכבר האמינו במשיח, מצווים לממש את הבחירה שלהם אשר היא לשם התקדשות. לכן, הפסוק מתמקד על ההתקדשות שלהם, לא על הישועה שלהם. הם כבר האמינו והוצדקו. 

בקטע 16 (אפסים א 4), שאול מתייחס לאלו שהאמינו כבחירים. אלוהים קבע את מה שהם יהיו ואת מה שהם צריכים להיות. הוא קבע שהם יהיו במשיח-כלומר מדובר על המעמד שלהם (ראינו לעיל שיש עוד דרך להבין את החלק הזה של הפסוק), והוא גם קבע את מה שהם צריכים להיות-קדושים- כאן מדובר על ההתקדשות שלהם, עליה שאול ידבר שוב באפסים  ב 10. אלוהים קבע את המעמד שלנו ואת התפקיד שלנו. שוב, הקטע לא מדבר על בחירה לשם ישועה או חיי עולם. מדובר על בחירה לשם מעמד ותפקיד.

בקטע 17 (הראשונה לתסלוניקים א 4), קבוצת אנשים מתוארת כנבחרת, ושאול מאשר את העובדה שהם מכירים בכך שהם נבחרים. ההשלכה היא עצומה לשם ביטחון הישועה; אנו לא צריכים לחכות עד סוף חיינו כדי לראות אם החזקנו מעמד באמונה ובמעשים טובים כדי לגלות שאכן נבחרנו מקדם. בפסוק הזה שאול לא מפרט על תכלית או מהות הבחירה. אם מחשיבים את ההקשר, זה נראה ששאול מדבר על כך שהם נבחרו לסבול עבור המשיח. (ראו פס' 5-10)

בקטע 18 (השנייה לטימותיאוס ב 10), שאול אומר שהמטרה של החיים שלו היא שהוא בעצמו וגם שאר הנבחרים יַשִּׂיגוּ תְּשׁוּעָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ עִם כְּבוֹד עוֹלָמִים. מאחר ושאול והנבחרים הם כבר נושעים זה ברור שהוא מדבר על סוג אחר של ישועה, עִם כְּבוֹד עוֹלָמִים.4 הוא רוצה שהוא והתלמידים המאמינים יהיו ראויים לשכר העתידי. עניין זה מאושר על ידי הפסוקים הבאים: אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ (השנייה לטימותיאוס ב 12). במקומות אחרים שאול גם כן כותב שהוא סובל עבור ההתקדשות וההתבגרות של הקהילות (קולוסים א 24; השנייה לקורינתים א 5-6; ד 12). לכן, כדאי להבין את הבחירים בפסוק הזה בתור האנשים הנאמנים של פסוק 2. הישועה בפסוק הזה היא ישועה לה זקוקים המאמינים, כלומר השלב השני של הישועה-ההתקדשות, או יותר נכון, התמדה מנצחת תוך כדי הניסונות (א 8; ב 3, 9). במקומות אחרים, המילה "ישועה" מתייחסת להיבטים של ההתקדשות, וההקשר של הפסוק הזה תומך במשמעות הזו (הראשונה לטימותיאוס ב 15; ד 16). ההקשר מדבר על עזיבת האמונה (א 15; ב 17-18). שאול מפציר בטימותיאוס להתמיד בנאמנות ולהחזיק באמונה (פס' 11) ואומר לו שההתמדה הזו מובילה לשכר (השנייה לטימותיאוס ב 12). אם הם יתמידו, הם לא רק ישיגו ניצחון אלא כבוד נצחי. (השנייה לטימותיאוס ב 10)

בקטע 19 (טיטוס א 1), שאול שוב מתייחס לבחירים כאלו שכבר האמינו. שום דבר לא נאמר כאן על בחירה בלתי מותנית ונצחית לשם חיי עולם. המאמינים פשוט באופן כללי מתוארים כאן בתור בחירים.

בקטע 20 (יעקב ב 5), יעקב מדבר על בחירה לשם שכר. הוא לא אומר שרק העניים של העולם נבחרו לחיי עולם. אלא הוא מדבר על בחירה לשם ירושת המלכות. כפי שניתן לקרוא בלינק שמצורף, ירושת המלכות מתייחסת לבעלות או מלוכה במלכות, מדובר על שכר הנחלה (קולוסים ג 24). יעקב לא אומר גם שרק העניים נבחרו לרשת את השכר הזה. גם העשירים יכולים (הראשונה לטימותיאוס ו 17-19). לעומת זאת, קשה לעשירים להיות עשירים באמונה (תכונה הנדרשת לשם ירושת המלכות), משום שהם נוטים לסמוך על העושר שלהם במקום על אלוהים. קל יותר לעניים להיות עניים ברוח. לכן, ההבטחה של ישוע במתי ה 5, אליה יעקב מתייחס, מיושמת בצורה קלה יותר על אלו שהם עניים בעולם הזה.

קטע 21 (פטרוס א 1), עליו דיברנו לעיל, מתייחס גם כן לאלו שכבר האמינו. בפסוק 2 שאול דואג לכך שדרך כוח רוח הקודש (שחווים בתהליך ההתקדשות), הם יצייתו לישוע ויחוו את הניקוי שלו כתוצאה מכך (הראשונה ליוחנן א 7). 

בקטע 22 (הראשונה לפטרוס ב 9), פטרוס אומר שכבחירים, הם הקניין של אלוהים. שייכות לאלוהים היא חלק מההצדקה שלנו, כמובן. אך פטרוס אומר שכבחירים, עליהם להאיר את אורו של אלוהים, עניין שקשור לתהליך ההתקדשות. הבחירה היא לא בלא מאמינים לשם חיי עולם, אלא היא בחירה במאמינים לְמַעַן תְּסַפְּרוּ תְּהִלּוֹתָיו.

בקטע 23, (השנייה לפטרוס א 10), שאול פונה לאלו שנקראים אחים; הם כבר האמינו ולכן הם כבר נושעים. פטרוס קורא להם בפסוק הזה לחזק את הקריאה שלהם לחיות חיים שמשקפים את התכונות עליהן הוא דיבר בפסוקים הקודמים כדי שהם ייבחרו לקבל את שכרם (כניסה מרווחת למלכות האלוהים).

בקטעים 24-25 (השנייה ליוחנן א 1, 13), שאול שוב משתמש בתואר "בחיר" כדי לתאר את אלו שכבר האמינו. לא קיים כאן שום דיון לגבי בחירה בלתי מותנית ונצחית לשם חיי עולם. 

בקטע האחרון (התגלות יז 14), יוחנן מתייחס למנצחים בתור הנבחרים. כפי שניתן לקרוא בלינק למאמר, מילה זו לא מתייחסת לכל הנושעים אלא רק לנושעים שהתמידו באמונה ובמעשים טובים, כלומר למאמינים הנאמנים. התגלות יז 14 מופיע בהקשר שמתאר את המלחמה באחרית הימים, שבה, אלו שהוכשרו לרשת את השכר ולמלוך עם ישוע, מקבלים את הזכות והתפקיד להשתתף איתו בקרב (התגלות יט 14). כל המאמינים יחיו עם ישוע, אבל לא כל המאמינים ימלכו עם ישוע ויקבלו אותם תפקידים. המאמינים הלא נאמנים לא מוזכרים בהתגלות יט 14 (ולא ביז 14) משום שהם לא השותפים של ישוע (אל העברים א 9). השותפים של ישוע הם המאמינים שיחזיקו מעמד (אל העברים ג 14), ולכן הם השותפים שלו למלוכה.

 

סיכום

במאמר זה סקרנו את הנקודה השנייה מתוך חמשת עמודי התווך של התאולוגיה הקלוויניסטית וראינו כי אין היא משקפת את האמת של הכתובים בנושא הבחירה. עתה נתקדם לנקודה הבאה. "קורבן מוגבל".

 

הערות:

1. https://faithalone.org/magazine/y2013/Lopez_Election.pdf.

2. Berkhof, Theology, 516.

3. Pink. Election, 69.

4. העובדה ששאול מכליל את עצמו-בתור נושע- מראה שהוא לא חושב על הישועה מניתוק נצחי אלא על הישועה במובן המלא שלה. ראו, Mounce, Pastorals, 514.

5. Charles E. Powell, “The Identity of the ‘Restrainer’ in 2 Thessalonians 2:6-7,” Bibliotheca Sacra (Dallas: DallasTheological Seminary, 1997) 154:615, pp. 322-28. 

6. ההסבר לפסוק הזה מבוסס על: "?George Gunn, "2 Thessalonians 2:13, A Rapture Passage

7. Wilkin, Robert. The Grace New Testament Commentary: Revised Edition . Grace Evangelical Society. Kindle Edition.

 

 

 

 

קבלו עדכונים חמים