מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

אם תודה בפיך- ביאור לרומים י 9-10

וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע. הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע. (רומים י 9-10).

מהי המשמעות של הפסוק? האם בנוסף לאמונה בישוע עלינו להודות בפינו כדי להיוושע? או שאולי הפסוק מלמד שעלינו להיכנע לאדנותו כדי להבטיח את ישועתנו?

מה שמדהים בפסוקים הללו הוא שקיימים שני תנאים לישועה: 1. להודות באדון ישוע, ו2. להאמין בלב שאלוהים הקימו מן המתים (פס' 9). אך רק דבר אחד הכרחי עבור ההצדקה (שמבטיחה את כניסתנו למלכות השמיים), להאמין בלב (פסוק 10). על איזו ישועה מדובר כאן?

מאחר והישועה בהקשר המיידי מתייחסת לישועה מעונש זמני1, זו אמורה להיות נקודת ההתחלה בהבנה של הפסוק "וְאִם אַתָּה מוֹדֶה בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים — תִּוָּשַׁע (מהזעם הנוכחי והזמני של אלוהים).

 

בפסוקים 5-15, שאול מדבר על ישועת יחידים, לא על ישועת העם. למרות שהוא מדבר על איך להיות צדיק לפני אלוהים, זה ברור שהוא מפריד בין צדקה לישועה. ההודאה מובילה להצלה (ישועה), אך האמונה שבלב מובילה להצדקה. לכן, ההצדקה והישועה אינן זהות. אם ההודאה בפסוק הזה היא תנאי לישועה מניתוק נצחי מאלוהים, אז מדובר במקום היחידי בכל הברית החדשה שבה נוסף תנאי נוסף לכך מלבד אמונה. להודות באדון ישוע בפה משמעו לקרוא לו לעזרה. מאחר וביוונית לא כתוב "האדון" ניתן לתרגם זאת כך, " ואם אתה מודה (קורא), אדון ישוע". כלומר, ניתן להבין זאת כקריאה לעזרה.2

 

פרשנים אחרים מכירים בכך שקיים הבדל בין "ישועה" ל"הצדקה" בפסוקים הללו.3

הנקודה של שאול בפסוקים הללו היא שכמו שכל אחד יכול להינצל מהזעם הנוכחי של אלוהים על ידי אמונה והודאה בישוע, כך גם יכול העם היהודי. שאול מנסה להוכיח נקודה. הנקודה שלו היא שכדי שעם ישראל ימלט מהמשפט של אלוהים (שבסופו של דבר בא לידי ביטוי בשנת 70 לספירה), עליהם להאמין במשיח ולקרוא לו לעזרה. בעוד שההקשר של הפסוקים מדבר על ישועת יחידים, המוקדם המרכזי של פרקים ט-יא הוא לא על ישועת יחידים, אלא על הישועה של עם ישראל מהמשפט הזמני של אלוהים. העובדה שהעם הוא המוקד של שאול בפרקים הללו ברורה מההקשר שמופיע בפרק יא.

 

מה לגבי האפשרות ששאול מתכוון לכך שמי שבאמת מאמין במשיח בהכרח יודה בו באופן פומבי? הטענה הזו מניחה שהישועה מובילה בהכרח להודאה. כלומר ההודאה היא תוצאה הכרחית או ראיה הכרחית לאמיתות האמונה. לעומת זאת, מדובר בדיעה תיאולוגית הקודמת את הטקסט, אשר מוכנסת לתוכו. הכתובים לעולם לא מניחים שמי שמאמין בישוע בהכרח יודה בו באופן פומבי. יוחנן מדגים זאת בפרק יב: אַף-עַל-פִּי-כֵן הֶאֱמִינוּ בּוֹ גַּם רַבִּים מֵהַמַּנְהִיגִים, אַךְ לֹא הוֹדוּ בָּזֶה בִּגְלַל הַפְּרוּשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנֻדּוּ מִן הַקָּהָל, שֶׁכֵּן אָהֲבוּ כְּבוֹד בְּנֵי אָדָם יוֹתֵר מִכְּבוֹד אֱלֹהִים (יוחנן יב 42-43). העובדה שהם היו מאמינים מוכחת על ידי הניגוד שיוחנן מייצר בינם לבין הלא מאמינים (37-40).

 

על עם ישראל היה צריך להאמין ולהודות במשיח (לקרוא לו לעזרה), כדי להינצל מהאסון הלאומי שהתרחש כמה עשורים מאוחר יותר. אך לפני שהם יכולים לקרוא לו, עליהם להאמין בו. יוחנן המטביל העביר את אותו המסר לעם, 

 

"שׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, כִּי קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם. (מתי ג 2)

 

ואז הוא הפציר בפרושים ובצדוקים,

 

לָכֵן עֲשׂוּ פְּרִי רָאוּי לִתְשׁוּבָה (מתי ג 8).

 

רק על ידי חזרה בתשובה ואמונה ועשיית פרי (צדקה מוסרית), העם היה יכול להימלט מחורבן לאומי שהתרחש בשנת 70 לספירה.

 

לקרוא בשם אדוני

 

וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ." אֵין הֶבְדֵּל בָּזֶה בֵּין יְהוּדִי לְלֹא-יְהוּדִי, כִּי אָדוֹן אֶחָד לְכֻלָּם וְרַב חֶסֶד הוּא לְכָל הַקּוֹרְאִים אֵלָיו, שֶׁכֵּן "כֹּל אֲשֶׁר-יִקְרָא בְּשֵׁם יהוה יִמָּלֵט. (רומים י 11-13).

 

הביטויים "כל אשר יקרא בשם יהוה" (פס' 13) ו"תודה בפיך" (פס' 9) משלימים אחד את השני. השניים דרושים עבור ה"ישועה". מה זה אומר לקרוא בשם יהוה (רומים י 13)? האם מדובר באמונה הראשונית לשם הישועה מניתוק נצחי כפי שטוענים אחדים? כנראה שלא. לאורך התנ"ך באופן כללי ובאופן ברור ביואל ג 5, לקרוא בשם יהוה משמעו לקרוא לו לעזרה, להיות תלוי בו ולהלל אותו.4

 

למשל כאשר אברהם (שכבר היה מאמין) בנה מזבח לאלוהים, נאמר לנו; וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה (בראשית יב 8). כלומר, הוא הילל את אלוהים. הוא לא התפלל אליו כדי להיוושע מניתוק נצחי. מאוחר יותר, בנו יצחק עשה את אותו הדבר (בראשית כו 25). כאשר משה עלה להר סיני הוא גם כן קרא בשם אדוני (שמות לד 5). הוא לא קרא לו להושיע אותו מניתוק נצחי. משה כבר היה נושע במובן הזה. אלא הוא הילל אותו.

אלו שבוטחים באלוהים, הנושעים, מתוארים בכתובים בתור אלו שקוראים בשמו. הם לא נקראו כך בגלל האמונה הראשונית שלהם דרכה הם נושעו, אלא בגלל העובדה שהם התאפיינו כאנשים שתלויים באלוהים וקוראים לו לעזרה בזמן צרה וקושי וכאלה שמהללים את אלוהים (תהלים יד 4; נג 5;עט 6; ירמיהו י 25). הקריאה הזו לא הושיעה אותם מניתוק נצחי, אלא מהאויבים שלהם. דוד אומר, חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי    קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת; בַּצַּר-לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל-אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ (תהלים יח 6-7). לקרוא בשם אדוני משמעו לקרוא לו לעזרה, לו לקרוא לו להושיע אותנו מניתוק נצחי. למעשה מאמינים נקראים לקרוא בשם אדוני (תהלים קה 1).

 

החוקר וונהם מציין, "לקרוא בשם אדוני משומש כמה פעמים בספר בראשית (יב 8; יג 4; כא 33; כו 25), וזה נראה כמו ביטוי להלל, או באופן מובהק יותר לתפילה והקרבה".5 רק אלו שכבר נולדו מחדש יכולים להלל את אלוהים. דוד המלך קרא פעמים רבות לאלוהים בתהלים (לא 18; פ 19; פו 5; קטז 17; קמא 1). אלוהים אמר לדוד, וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי (תהלים נ 15). 

 

בפסוק מקביל לרומים י 13 דוד אומר, אֲנִי אֶל-אֱלֹהִים אֶקְרָא וַיהוָה יוֹשִׁיעֵנִי (תהלים נה 17). למעשה דוד אומר, וּבְשֵׁם-יְהוָה אֶקְרָא אָנָּה יְהוָה מַלְּטָה נַפְשִׁי. דוד כבר היה נושע במובן האחד של המילה, אבל הוא מתפלל שאלוהים יושיע את נפשו מאסון זמני. 

 

בקטע מקביל נוסף לרומים י 13, דוד אומר, מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמִן-אֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ (תהלים יח 4).

 

גם בברית החדשה אלו שמאמינים רק קוראים בשם יהוה (מעשי השליחים ז 59; ט 14; כא 1; הראשונה לקורינתים א 2; השניה לטימותיאוס ב 22). הלא מאמינים לא יכולים לקרוא לאלוהים לעזרה או להלל אותו משום שהם עדיין לא נולדו מחדש. שאול כתב לקורינתים, אֶל קְהִלַּת אֱלֹהִים שֶׁבְּקוֹרִינְתּוֹס, לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קֻדְּשׁוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ וְנִקְרְאוּ לִהְיוֹת קְדוֹשִׁים יַחַד עִם כָּל הַקּוֹרְאִים בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם בְּשֵׁם אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ — אֲדוֹנֵנוּ כַּאֲדוֹנָם (הראשונה לקורינתים א 2).

 

נחזור כעת אל רומים י, פסוק 14-15 מרחיבים את פסוק 13. הביטו על פסוק 15: כֵּיצַד יְבַשְּׂרוּ אִם לֹא יִשָּׁלְחוּ? הֵן כָּתוּב: "מַה-נָּאווּ רַגְלֵי מְבַשְּׂרֵי טוֹב!", מה קודם למה, הבישור או השליחות? השליחות כמובן. פס' 14: וְכֵיצַד יַאֲמִינוּ בָּזֶה אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אוֹתוֹ? וְכֵיצַד יִשְׁמְעוּ בְּאֵין מְבַשֵּׂר? מה קודם למה, אמונה או השמיעה? השמיעה. אַךְ כֵּיצַד יִקְרְאוּ אֶל מִי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ? מה קודם למה, הקריאה או האמונה? האמונה! זה אומר שהמאמינים הם אלו שצריכים לקרוא לאדון. הישועה בפס' 13 היא לא ישועה מהגיהנום. אלא היא ישועה מהזעם הזמני של אלוהים כאן ועכשיו, לא הזעם הנצחי שלו.

 

הפרשנות הזו שמוצעת לעיל מקבלת תמיכה בכך ששאול מצטט את יואל ג בפסוק 13 של רומים י כאשר הוא מדבר על הישועה ועל הקריאה בשם יהוה. אך שימו לב, הישועה בפסוק הזה של יואל ג, לא קשורה כלל לישועה מניתוק נצחי מאלוהים (השליחים לא היו יכולים לשנות את המשמעות של דבר אלוהים). אלא מדובר שם בישועה מאסון זמני ומההשלכות הנוכחיות של החטא. סוג הישועה חייב להיקבע על ידי ההקשר המיידי ברומים ועל ידי הציטוטים מהתנ"ך. הפסוק הזה (רומים י 13) הוא ציטוט של יואל ג 5. יואל מדבר על הצלה לאומית ופיזית של עם ישראל באחרית הימים. מדובר שם על שיקום לאומי ופוליטי. לא על ישועה של יחידים מאגם האש. הישועה בפסוק 13 היא אותה ישועה עליה שאול דיבר בפסוק 1, 9 ו10. מדובר על הישועה המשיחית . כאשר עמו של אלוהים יקראו למשיח, הם יוושעו. 

 

שאול אומר שיום אחד עם ישראל יוושע מהצבאות הסובבים אותו (רומים יא 26). ביום ההוא ישראל יִקְרָא בִשְׁמִי (זכריה יג 9) ואלוהים יענה להם, כלומר יושיע אותם מהצבאות הסובבים (זכריה יד 3). אך כדי להיוושע כך, עליהם לא ליבוש מאותו אחד שהם דקרו (זכריה יב 10). 

לכן מהי המשמעות של פסוק 9? האם התנאי לישועה הוא לא הודאה ואמונה? המפתח הוא להבין את ספר רומים. שאול כתב למאמינים כדי להסביר להם איך ניתן להימלט מזעמו של אלוהים (זעמו הנצחי והנוכחי). הוא הזכיר להם שאנו ניצלנו מזעמו הנצחי של אלוהים דרך האמונה במשיח. והוא גם לימד שהדרך בה נמלטים מזעמו הנוכחי של אלוהים היא דרך חיי חסידות (רומים א 18). המאמין בטוח במעמדו הנצחי, אך לא בחיים הנוכחיים שלו. כלומר, המאמין לא יכול לעשות שום דבר שיגרום לו לחוות את זעמו הנצחי של אלוהים (רומים ח 38-39). לעומת זאת, מאמינים יכולים לחוות את זעמו הנוכחי של אלוהים אם הם יחיו בחטא. ככל שאנו חוטאים כך אנו חווים יותר את התוכחה של אלוהים.

לכן, ההודאה במשיח (להודות בו בפה ובמעשים) היא לא לשם חיי עולם, אלא כדי להימלט מזעמו הנוכחי של אלוהים.

שאול ממשיך וכותב, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר: "כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ." (רומים י 11).

 

כאן שאול בעצם מצטט את ישעיהו כח 16. ההקשר של הקטע המצוטט מדבר על האיום שהטיל סנחריב, מלך אשור על הממלכה הצפונה של ישראל. הממלכה הדרומית, יהודה גם כן מוזהרת לגבי הסכנה בקטע ההוא. הבעיה הייתה שעם ישראל בטח בדברים אחרים מלבד אלוהים. הם עשו ברית הגנה עם מצרים (ישעיהו כח 18) במקום לבטוח באלוהים. הציטוט על ידי שאול מעודד את המאמינים לבטוח באלוהים בזמן צרה. משום שאלוהים הוא היחיד שיכול לספק הצלה רוחנית ופיזית. ההפצרה הזו לא רק מיועדת לעם ישראל, אלא לכולם, יהודים וגויים כאחד.6

 

סיכום

רומים י 9-10 ממשיך את הנושא של פרקים ט-יא; היעד הסופי של עם ישראל בתוכנית הגאולה הריבונית והנצחית של אלוהים. בפסוקים הללו (רומים י 9-10), שאול מציג את הפתרון לבעיה הנוכחית של עם ישראל. על עם ישראל להאמין במשיח ולקרוא לו לעזרה דרך הודאה פומבית בשמו כדי שהוא ינצל הן רוחנית (הצדקה), והן פיזית (ישועה) מהאויבים ומההשלכות של דחייתם את המשיח. אם הם יעשו זאת (יאמינו ויקראו לו לעזרה)- אלוהים ישיב את המלכות לעם ישראל,וכך, הבטחתו של פטרוס במעשי השליחים ג תתגשם: לָכֵן הִתְחָרְטוּ וְשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי שֶׁיִּמָּחוּ חֲטָאֵיכֶם, לְמַעַן יָבוֹאוּ יְמֵי רְוָחָה מִלִּפְנֵי אֲדֹנָי וְהוּא יִשְׁלַח אֶת אֲשֶׁר יֻעַד לָכֶם מִקֶּדֶם, אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אֲשֶׁר צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתוֹ הַשָּׁמַיִם עַד עֵת הֲשָׁבַת הַכֹּל לְתִקּוּנוֹ, דָּבָר שֶׁאֱלֹהִים דִּבֶּר מֵעוֹלָם בְּפִי נְבִיאָיו הַקְּדוֹשִׁים (מעשי השליחים ג 19-21).

 

המאמר מבוסס על ספרו של ג'ודי דילו (Final Destiny).

הערות שוליים:

1. שאול חושב על הישועה המשיחית ולא על ישועה פרטית מאגם האש ברומים י. את זה ניתן לקבוע על בסיס ההתייחסויות לישועה בהקשר הקודם. ברומים ט 29 שאול מצטט את ישעיהו א 9, ומפנה את תשומת הלב לפלישה האשורית לצפון ישראל בסביבות ה-722 לפנה"ס. אלא אם כן אלוהים היה משאיר מספר שורדים, העם היה מושמד לחלוטין, ממש כמו סדום ועמורה. אך שארית כן ניצלה מהפלישה האשורית, והשארית הזו היא ההתגשמות של ההבטחה לגבי כך שיום אחד שארית תשוב לאלוהים. באופן זהה, שאול מתייחס לעיקרון השארית ברומים ט 27-28. שם, הוא מצטט מישעיהו י 22-23, פסוקים המדברים על כך שהשארית תיוושע (רומים ט 27). הישועה הזו היא ישועה לאומית מחטא ואסון; היא לא ישועה פרטית מאגם האש. מדובר בהתגשמות ההבטחה לעם ישראל, שיום אחד היא תחווה ישועה לאומית, ישועה מזעמו של אלוהים, סליחה לאומית, ושיקום מלכות דוד (מעשי השליחים א 6; רומים יא 26-27).

2. להרחבה ראו Fred Chay and John P. Correia, The Faith That Saves: The Nature of Faith in the New Testament (Haysville, NC: Schoettle Publishing Co., 2008), 101-10. וגם: Hart, “Why Confess Christ: The Use and Abuse of Romans 10:9-10,” 3-35.

3. Henry Alford and Everett Falconer Harrison, “Matthew,” The Greek Testament: with a Critically Revised Text, a Digest of Various Readings, Marginal References to Verbal and Idiomatic Usage, Prolegomena, and a Critical and Exegetical Commentary (Chicago: Moody Press, 1958), 2:240.

Godet, Commentary on Romans, 209.

4. בראשית ד 26; יב 8; יג 4; כא 33; דברים ד 7; שופטים ו 2; ח 17; ט 4; טז 2; שמואל א יב 17-18; שמואל ב כב 4, 7; תהלים ד 1; יד 4; יח 3, 6; ישעיהו נה 6; סד 17; ירמיהו י 25; איכה ג 55, 57; יואל ג 5; צפניה ג 9; זכריה  יג 9)

5. Gordon J. Wenham, Genesis 1-15 (Dallas: Word, 1987), 116.

6. 678 ,Rene Lopez, Romans (Grace New Testament Commentary). Grace Evangelical Society.

 

קבלו עדכונים חמים