מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

"אם נתענה איתו" (רומים ח 17)

במאמר "לאבד את הירושה", ראינו שיש שני סוגים של ירושה. הירושה הראשונה ניתנת בחינם מעצם היותנו ילדיו של אלוהים דרך אמונה- אנו מקבלים את אלוהים כנחלה הנצחית שלנו. ואילו הנחלה השנייה היא נחלה שמותנית בציות והיא לא מובטחת בחינם לכל מאמין מעצם היותו מאמין. כעת, נביט בפסוק מהברית החדשה שמלמד במפורש את השוני הזה בין שתי הנחלות.

 

וְאִם-בָּנִים אֲנַחְנוּ גַּם-יֹרְשִׁים נִהְיֶה יֹרְשֵׁי נַחֲלַת אֱלֹהִים וְחַבְרֵי הַמָּשִׁיחַ בִּירֻשָּׁה אִם-נִתְעַנֶּה אִתּוֹ לְמַעַן גַּם-אִתּוֹ נְכֻבָּד (רומים ח 17)1.

 

הקטע הזה מסתדר עם גלטים ד 7: לְפִיכָךְ אֵינְךָ עֶבֶד עוֹד, כִּי אִם בֵּן; וְאִם בֵּן, אֲזַי גַּם יוֹרֵשׁ מִטַּעַם אֱלֹהִים, שני הפסוקים מלמדים שכולנו יורשי אלוהים (המילה "נחלת" ברומים ח 17 לא מופיעה ביוונית) מעצם היותנו ילדיו. אך רומים ח 17 אומר משהו נוסף. הקטע אומר שאנו יורשים השותפים למשיח "אִם-נִתְעַנֶּה אִתּוֹ". מדובר על שותפות בירושה עם המשיח. הירושה השנייה מותנית בעמידה בסבל יחד עם המשיח. ואילו הירושה הראשונה מותנית בלידה אל תוך משפחתו של אלוהים דרך אמונה בלבד. מילת הקישור "eiper" בדרך כלל מופיעה במשמעות של מילת התנאי "אם"2.

הפרשן דאן דוחה את התרגום של המילה בתור "שֶׁכֵּן" (כפי שהיא מתורגמת בתרגום החדש). הוא כותב, "כאן שוב אנו רואים בבירור את ההבדל בין εἰ ל-εἴπερ: בפסוק 17 המילה εἰ מציינת תנאי הכרחי ומספיק שהתגשם= וְאִם-בָּנִים3; אך εἴπερ מציין תנאי שעדיין לא התגשם ולכן מדובר  בתוצאה שתלויה בהגשמת התנאי"4.לפי הלקסיקון של לואו-נידה מדובר ב"ציון מודגש של תנאי"5. שימו לב, ההבדל קריטי. אם אנו מתרגמים את המשפט אִם-נִתְעַנֶּה אִתּוֹ כך: שֶׁכֵּן סוֹבְלִים אָנוּ עִמּוֹ (כפי שזה מתורגם בתרגום החדש), אז שאול אומר שכל המאמינים הם יורשים השותפים למשיח. אם אנו מתרגמים את המשפט בתור תנאי, אז הירושה המותנית עם המשיח מודגשת וברורה.6

העניין הנוסף שתומך בכך שהירושה השנייה היא מותנית הוא המבנה של הפסוק המכיל שני צדדים לרעיון במילות הקישור שלו. המילים הן men (מחד גיסא) ו-de (מאידך גיסא). כלומר המשמעות של הפסוק היא: "מצד אחד (men…) יורשי אלוהים, ומצד שני (de) יורשים השותפים למשיח." כאשר מילות הקישור הללו מוצמדות לשני ביטויים הן בדרך כלל מדגישות ניגודיות, לא שוויון בין שני הפריטים המושווים. למעשה, בכל שימוש שכזה במילות הקישור הללו בספר רומים, תמיד קיים ניגוד (רומים ב 7-8, 25; ה 16; ו 11; ז 25; ח 10, 17; ט 21; יא 22, 28; יד 2, 5; טז 19).

במילים אחרות, כל המאמינים הם יורשי אלוהים, אך לא כולם יורשים השותפים למשיח, רק מאמינים שעומדים בסבל יחד איתו.

 

בנוסף להקשר המיידי של הפסוק, והשימוש של המילה eiper, ההקשר הרחב של הברית החדשה תומך בירושה הכפולה הנלמדת מרומים ח 17. כדי להיות שותף למשיח במלוכה, על המאמינים להחזיק מעמד בנאמנות:

 

מְהֵימָן הַדָּבָר: אִם מַתְנוּ אִתּוֹ, גַּם נִחְיֶה אִתּוֹ;אִם נַחֲזִיק מַעֲמָד, גַּם נִמְלֹךְ אִתּוֹ; אִם נִתְכַּחֵשׁ, גַּם הוּא יִתְכַּחֵשׁ לָנוּ;אִם אֵינֶנּוּ נֶאֱמָנִים, הוּא נִשְׁאָר נֶאֱמָן, כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְכַּחֵשׁ לְעַצְמוֹ (השנייה לטימותיאוס ב 11-13). כמעט כל הפרשנים מבינים שהפסוק מהשנייה לטימותיאוס ב 12 מקביל לרומים ח 17. זה נראה כך בגלל המבנה המקביל והנושא הזהה של הפסוקים. המלוכה עם המשיח כפי שזה ברור מרומים ח 17 תלויה בהחזקת מעמד. אם לא נחזיק מעמד (אם נתכחש אליו), גם הוא יתכחש אלינו כאשר הוא יגמול את הקהילה על המעשים הטובים והרעים של כל מאמין (השנייה לקורינתים ה 10). האפשרות להיות מוכחש על ידו לא מתייחסת לאיבוד ישועה או להוכחה שלעולם הישועה לא הייתה נמצאת, משום ששאול אומר שאם אנחנו בלתי נאמנים (או חסרי אמונה ביוונית), הוא נשאר נאמן. אך זה כן אומר שהמאמין יהיה פסול מהפרס (הראשונה לקורינתים ט 27), ייבוש מפניו של המשיח בבואו (הראשונה ליוחנן ב 28), ויפסיד את שכרו שעבורו הוא עמל (השנייה ליוחנן 8).

 

הערות שוליים:

1.תרגום דעליטש

2. ראו BAGD, 219; Abbott-Smith, 130 וגם הראשונה לקורינתים ח 5; טו 15. ראו גם השנייה לתסלוניקים א פסוק 6.

3. הערת מחבר המאמר: התרגום אמור להיות "מאחר ואנחנו בנים" או "בגלל שאנחנו בנים"..

4. Dunn, Romans 1-8, 456.

5. LN, 1:785.

6. פרשנים נוספים המסכימים שהירושה השנייה מותנית בעמידה בסבל: “St. Paul’s Epistle to the Romans,” in Expositor’s Greek Testament, ed. W. Robertson Nicoll (1897–1910; reprint, Grand Rapids: Eerdmans, N.D.), 2:648; Ernst Käsemann, Commentary on Romans, trans. Geoffrey W. Bromiley (Grand Rapids: Eerdmans, 1980), 229; William R. Newell, Romans: Verse by Verse (Chicago: Moody, 1938), 317-18; Eric Sauer, In the Arena of Faith (Grand Rapids: Eerdmans, 1966), 163; Sanday and Headlam, Romans, p. 204; Wilbur Smith, The Biblical Doctrine of Heaven (Chicago: Moody, 1968), 193; James D. G. Dunn, Romans, 2 vols., WBC (Dallas, TX: Word, 1988), 1:456; Joseph A. Fitzmyer, Romans: A New Translation with Introduction and Commentary, Anchor Bible (New York: Doubleday, 1993), 502; and possibly Henry Barclay Sweet, The Holy Spirit in the New Testament (N.P.: Macmillan, 1910; reprint, Grand Rapids: Baker, 1964), 219.

 

 

 

 

האם כל המאמינים הם יורשים השותפים למשיח?

 

במאמרים הקודמים (לאבד את הירושה ובמאמר הנוכחי) ראינו שקיימים שני סוגים של ירושות:

  1. אלוהים הוא ירושתם של כל המאמינים
  2. מאמינים נאמנים יורשים את הארץ (שכר הנוסף לישועה).

 

אברהם ירש את הארץ (רומים ד)

 

רבים מסתמכים על רומים ד כדי להוכיח שהירושה וההצדקה הן היינו הך. לעומת זאת, ניתן להסיק את המסקנה ההפוכה לגמרי מרומים ד. שאול אומר שההצדקה הרשמית לפני אלוהים, מגיעה דרך אמונה כמו במקרה של אברהם (רומים ד 1-5), דוד (ד 6-8), וכפי שזה נראה לאורך כל התנ"ך (רומים ד 9-12).

אך בפס' 12 שאול מתקדם מעבר להצדקה הראשונית של אברהם, הוא מתמקד בהליכה של האמונה שלו לאורך חייו.

 

הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה,וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

 

פסוקים 11-12 אומרים שהמטרות לשמן אברהם קיבל את האות כחותם הן: 1. כדי שהוא יהיה האב לכל המאמינים הבלתי נימולים. 2. כדי שהוא יהיה אב הנימולים, לא רק למאמינים היהודים אלא לאלו שהוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ. לכן, הוא לא רק האב לאלו שמאמינים עבור ההצדקה, אלא הוא האב של אלו שמתמידים באמונה, שממשיכים והולכים בעקבות צעדיו של אברהם. מה היו צעדיו? איגרת אל העברים מזכירה שלושה; שניים מוזכרים ברומים ד. ראשית, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה צִיֵּת אַבְרָהָם בְּהִקָּרְאוֹ לָצֵאת אֶל מָקוֹם שֶׁהָיָה עָתִיד לְקַבֵּל לְנַחֲלָה, וְהוּא יָצָא מִבְּלִי לָדַעַת לְאָן יֵלֵךְ (אל העברים יא 8; מעשי השליחים ז 4); שנית, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִתְגּוֹרֵר בְּאֶרֶץ הַהַבְטָחָה כְּגֵר בְּאֶרֶץ זָרָה, בְּשִׁבְתּוֹ בְּאֹהָלִים עִם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָרְשׁוּ עִמּוֹ אֶת אוֹתָהּ הַהַבְטָחָה; כִּי חִכָּה לָעִיר שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְסוֹדוֹת, שֶׁאַדְרִיכָלָהּ וּמְקִימָהּ הוּא הָאֱלֹהִים. (אל העברים יא 9-10). אלו קרו בעודו ערל. אך יש צעד שלישי שעל בסיסו הוא הוכרז כצדיק שנים רבות מאוחר יותר: מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּעֵת שֶׁנֻּסָּה; הוּא שֶׁקִּבֵּל אֶת הַהַבְטָחוֹת הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ (אל העברים יא 17).

 

הצייתנות הזו לא הושיעה אותו, אך היא הכשירה אותו להפוך ליורש העולם: צאצאים רבים, בעלות על ארץ כנען, ושכל העמים יתברכו דרך זרעו. אברהם הוא לא רק האב של אלו שמוצדקים דרך האמונה הראשונית שדרכה נושעים. הוא גם אב במובן המיוחד של אלו שהולכים בעקבותיו. האמונה הראשונית היא פעולה בודדת, נקודתית, אך ההליכה בעקבותיו היא תהליך של כל החיים.

 

מפסוק 13 שאול מתחיל לדבר על האבהות השנייה והמיוחדת של אברהם. שאול הרגע אמר שלא רק שאברהם הוצדק באמונה (ד 3) אלא הוא הפך ליורש העולם דרך אמונה (דרך אמונה מתמשכת).

יש הטוענים שלהיות יורש העולם שקול ללרשת את אלוהים (כלומר משהו שאותו כל המאמינים מעצם ישועתם יורשים) משום שההקשר הקודם דיבר על הצדקה דרך אמונה. אך כמו יופי, "הקשר" לעתים קרובות נמצא בעיניו של המתבונן. זה נכון שההקשר הקודם דיבר על הצדקה דרך אמונה, אך מתחילת פסוק 12, ההקשר מדבר על הצדקה דרך מעשים. הצדקה הראשונית לפני אלוהים הוענקה לאברהם דרך האמונה הראשונית שלו; אך הירושה של העולם (שכר הנחלה) הגיעה בגלל חיים נכונים, כלומר, בזכות הליכת אמונתו.

שאול מדבר כעת על נחלה (לרשת את העולם), בתור משהו שמקבלים אחרי ההצדקה הראשונית על ידי צְדָקָה שבֶּאֱמוּנָה (רומים ד 13).

 

הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה (רומים ד 13).

 

הצְדָקָה שבֶּאֱמוּנָה כוללת גם הצדקה וגם התקדשות. בהצדקה הרשמית לפני אלוהים, הוא מקבל את האמונה במשיח ומצדיק את החוטא. אלוהים מחשיב לנו את אמונתנו לצדקה. לעומת זאת, הצְדָקָה שבֶּאֱמוּנָה כוללת גם התנהגות הנובעת מהאמונה. מאחר וההקשר הבא מגדיר את זה בתור אמונה מתמדת (הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ, פס' 20, ראו גם פס' 18, 19) בגלל ההתמדה באמונתו אברהם נהיה יורש של העולם. אך זה ברור שההצדקה החוקית של אברהם מול אלוהים היא לא הירושה (יורש העולם) שהוא קיבל. זה ברור מהסיבות הבאות.

 

ראשית, ההצדקה החוקית והרשמית של אברהם מתאשרת בבראשית טו 6, אך הירושה מוזכרת לראשונה בפסוקים 7-8. אלוהים אמר לאברהם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. אברהם ככל הנראה הוצדק או נושע, כשהוא עזב את אור כשדים באמונה (אל העברים יא 8; מעשי השליחים ז 4). וכעת אלוהים מבטיח לו נחלה, את הארץ. אברהם לא התחיל לרשת עד בראשית כב 17, יותר מ-30 שנים מאוחר יותר.

 

שנית, את ההצדקה והירושה מקבלים בדרכים שונות. את ההצדקה מקבלים דרך האמונה הראשונית (רומים ג 22-28; ד 3, 5), אך את הירושה מקבלים דרך אמונה מתמדת (רומים ד 20). כשהוצדקנו, נהיה לנו שלום עם אלוהים (רומים ה 1-2); אך ירושת העולם היא ברכה נוספת.

 

שלישית, ירושת העולם לא יכולה להיות ההצדקה הראשונית. אם הירושה באה אחרי ההצדקה אז הן לא היינו הך.

 

אם כך, למה מתייחסת "ההבטחה" כלומר, להיות "יורש העולם"? אין ספק שהכוונה היא להבטחות בברית אברהם (בראשית יב 1-3).1

מדובר בשכר הנחלה. לאברהם הובטחו זרע, ארץ, עם גדול, שם גדול ושהוא יהיה ברכה לכל העולם. שאול אומר במפורש שהירושה וההבטחה עליהן הוא מדבר בפסוקים 13-25 מתייחסות לבעלות על הארץ ולצאצאים רבים. בְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." (רומים ד 18).

אף אחד לא צריך להתמיד באמונה ולקוות שהוא יכנס למלכות. אלא ששאול מדבר על משהו אחר. אברהם התמיד באמונה כדי לרשת את העולם, כדי להפוך לאב המון גוים.

 

הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים (רומים ד 20).

 

האמונה עליה מדובר כאן היא לא האמונה הראשונית שדרכה נושעים אלא ביטחון מתמשך בהבטחתו של אלוהים שאברהם יקבל בן. הוא לא חדל מאמונה. שאול מסביר למה הוא מתכוון בפסוק 21. הוא אומר, אמונה היא,ביטחון שאֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם.

האמונה היא הביטחון בהבטחותיו של אלוהים. האם אברהם הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יוושע? לא. הוא כבר היה נושע. אלא שההתמדה באמונה שלו כאן היא ביחס ללידת יצחק (17-19).  האמונה הזו דורשת ביטחון באלוהים לאורך זמן, ללא מחדל. בזכות ההתמדה הזו באמונה, אברהם שכבר היה נושע, הפך ליורש העולם (קיבל את שכר הנחלה). כתוצאה מכך, ההצדקה הראשונית שלו הוגשמה מחדש, לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֹאת לִצְדָקָה (רומים ד 22).

 

כעת עלינו לשאול, "מאחר ואברהם כבר היה צדיק בעיני אלוהים דרך אמונתו (בראשית טו 6), האם הוא נחשב לצדיק שוב?" המשיכו לקרוא.

 

התשובה לכך היא ששאול מצביע חזרה על ההצדקה הראשונית של אברהם. אם זהו אכן המצב אז הוא אומר שהסוג הזה של האמונה, הביטחון בהבטחותיו של אלוהים, הוא זה שהושיע אותו בהתחלה. ובנוסף לכך, הביטחון במה שאלוהים הבטיח אפיין אותו לאורך חייו. לכן הפרשנות הטובה ביותר היא ששאול מצטט ברומים ד 22 את בראשית טו 6 בפעם השנייה כדי להראות שלא רק שאברהם האמין בנקודה מסויימת בחייו מה שהוביל להצדקתו הרשמית (רומים ד 3, 5, 9), אלא ההתמדה באמונה לאורך זמן היא ההתגשמות והתממשות של ההכרזה הראשונית של אמונתו של אברהם שהובילה להצדקה שלו (בראשית טו 6).

רעיון ההתממשות של האמונה הראשונית באמונה המתמשכת מופיע גם באיגרת יעקב ב 20-23. על פי יעקב, כאשר אברהם הקריב את יצחק, מספר עשורים לאחר שהוא כבר נושע, הוא בעצם הגשים מחדש את ההכרזה שבבראשית טו 6 וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (בראשית טו 6).

 

יעקב אומר לנו שיש שני סוגים של צדקה: הצדקה הראשונית של הישועה מניתוק נצחי מאלוהים והצדקה המוסרית והמעשית שמקבלים בגלל חיים נאמנים לאלוהים. לכן ההכרזה של הצדקה ברומים ד 22 היא הגשמה מתמשכת (או כמו שיעקב כתב,וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב, ב 23) של אותו הביטחון שאברהם שם באלוהים בבראשית טו 6. דרך ההתמדה באמונה, אמונתו של אברהם, לפי דבריו של יעקב, הושלמה, כלומר, "התבגרה" (יעקב ב 22), והוא הוצדק מוסרית ומעשית לפני אלוהים (בהיותו כבר מוצדק רשמית).

 

לסיכום, אברהם כבר היה יורש אלוהים, מוצדק ונושע כשעזב את אור כשדים (אל העברים יא 8). בבראשית כב 17, הוא קיבל שבח מאלוהים (צדקה מוסרית ומעשית) בזכות התמדתו באמונה. דרך ההתמדה באמונה, אמונתו התבגרה (יעקב ב 22); וההכרזה שבבראשית טו 6 קיבלה התגשמות נוספת וחדשה (יעקב ב 23). הוא הפך ליורש העולם! אם נלך בעקבותיו גם אנחנו נירש את העולם הבא (אל העברים ב 1-5).

אמונה שמתמידה היא אמונה שמורישה!

הערות: 

1. זה לא נכון שגלטים ג 6-9 הפחית את בראשית יב 1-4 לדבר אחד, הצדקה דרך אמונה. גלטים ג מתמצת את ההיבט האחרון של הברכות לאברהם ( שהוא יהיה ברכה לכל העולם) ומשווה את ההיבט הזה של ההבטחה להצדקה באמונה. אך שאר ההבטחות (שם גדול, ארץ כנען, זרע) הם היבטים הרחבים יותר מכניסה למלכות גרידא.

קבלו עדכונים חמים