מְשִׁיחִי
בית וירטואלי לקהילה המשיחית

במאמר זה נסקור את נושא אלוהותו של המשיח ואת הראיות לכך. נדון בהן באמצעות חלוקה לשבעה תחומים.


למאמר אפולוגטי אודות אלוהות המשיח


השמות האלוהיים של המשיח

 

השמות והתארים של המשיח הם הראיה הראשונה לכך שאינו אדם רגיל. השמות שניתנו לישוע המשיח רומזים על אלוהות או מצביעים עליה במפורש. בברית החדשה מופיעים שבעה שמות כאלה.

א. אלוהים

ישוע נקרא "אלוהים" ביוחנן א 1: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר".

בפסוק 14 מבהיר יוחנן שזה שהוא מדבר עליו במונחים של "הדבר" הוא ישוע. פסוק 1 קובע ש"הדבר היה עם האלוהים", כלומר, הוא נבדל מאלוהים, ובהמשך הפסוק נאמר "ואלוהים היה הדבר", כלומר ש"הדבר" שווה לאלוהים. כיצד זה אפשרי? ניתן להבין זאת רק כאשר מבינים את הריבוי משולש הפנים הקיים באחדות האלוהית (אלוהים האב, המשיח בן האלוהים ורוח אלוהים / רוח הקודש – אלוהים אחד). ניתן לומר שהוא "היה עם האלוהים" מפני שישוע כפי שמופיע בפסוק איננו אלוהים האב וגם איננו רוח אלוהים. אבל הוא כן בן האלוהים, "הדבר", שכן "אלוהים היה הדבר".

דוגמה נוספת לשם אלוהי זה המיוחס לישוע מופיעה ביוחנן כ 28:

" הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!"

תאמא, תלמידו הספקן של ישוע, ראה את ישוע לאחר שקם לתחייה ופנה אליו במילים: "אדונִי ואלוהיי!" ישוע לא ניסה לתקן את דבריו ולומר לו: "לא, תאמא, אני אדונך אבל אינני אלוהיך".

דוגמה שלישית מופיעה באיגרת אל העברים א 8:

"אַךְ עַל הַבֵּן הוּא אוֹמֵר, 'כִּסְאֲךָ, אֱלֹהִים, עוֹלָם וָעֶד, שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ'".

ישוע מכונה בפסוק הזה בשם "אלוהים". מחבר האיגרת אל העברים מסביר שמובאה זו מתהילים מה 7 מתייחסת לבן – לבן האלוהים. אם כן, הברית החדשה מייחסת כאן בבירור את השם "אלוהים" לישוע.

ב. בן האלוהים

תואר זה נחשב בעם ישראל הקדום כתואר בעל משמעות אלוהית. התואר "בן אלוהים" נקשר פעמים רבות למשיח ובתור תואר משיחי, הוא הדגיש את אלוהותו.

ישוע מכונה במקומות רבים בשם "בן האלוהים". לדוגמה, במתי טז שאל ישוע את תלמידיו: מָה אוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים עַל בֶּן הָאָדָם, מִי הוּא… וְאַתֶּם מָה אוֹמְרִים, מִי אֲנִי?" על כך ענה שמעון כיפא בשם כל התלמידים ואמר: "אַתָּה הַמָּשִׁיחַ, בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים!" (פסוק 16). הנוסח היווני הוא: "אתה בן האלוהים החי". זהו שם אלוהי שניתן לישוע.

ג. אדון

שם נוסף שמדגיש את אלוהותו של ישוע הוא "אדון". המונח "אדון" משמש ביוונית הן לבני אדם והן לאלוהים. הברית החדשה מתייחסת לישוע בתואר "אדון" שמשמעותו אלוהים. רבים מהפסוקים שבהם משמש הכינוי "אדון" בקשר לישוע הם תרגום של פסוקים מהתנ"ך שבהם מופיע שמו הפרטי של אלוהים, שם ההוויה (יהוה).

שתי דוגמאות למקרים שבהם ישוע מכונה "אדון" במובן המקראי של "אדוני / יהוה" הן ממתי כב 45-43 (המצטט מתהילים קי 1; וממעשי השליחים ט 17. ראה הסבר בספרו של א' פרוכטנבאום "הנבואות המשיחיות בתנ"ך – עיון בנבואות על ביאת המשיח הראשונה", קרן אחווה משיחית, ירושלים 2009, עמ' 112-111).

ד. האלפא והאומגה / האלף והתו

שם נוסף שמדגיש את אלוהותו של המשיח הוא האלפא והאומגה, שהן האות הראשונה והאות האחרונה בא'-ב' ביוונית (בתרגום לעברית: "האלף והתו"). בספר ההתגלות א 8 ישוע נקרא "האלף והתו", משמע שהוא ההתחלה והסוף של הכול. זה תואם את הנאמר ביוחנן א 1: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר… וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר". במילים אחרות, כל זמן שאלוהים היה קיים, הדבר – המשיח – היה קיים. הוא ההתחלה והוא התכלית, הקץ. קיומו של בן האלוהים מקביל לקיומו של אלוהים האב. אלוהים היה קיים מנצח נצחים והבן היה קיים מנצח נצחים. אם למישהו יש קיום נצחי, הוא אלוהים.

ה. הראשון והאחרון

"אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַחַי" (התגלות א 17). תואר זה דומה ל"האלף והתו". "האלף והתו" מדגיש את ההתחלה ואת הסוף, "הראשון והאחרון" מצביע על העובדה שהוא היה קיים תמיד והוא יהיה קיים תמיד. גם תיאור זה מצביע בבירור על אלוהות.

ו. צלם של האלוהים

"וְהוּא צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה, בְּכוֹר כָּל בְּרִיאָה" (קולוסים א 15). משמעות המילה המתורגמת ל"צלם" היא "אבטיפוס", "הדמות בהתגלותה המוחשית". זוהי התגלותו הנראית לעין של הבלתי נראה, וכאן – של "האלוהים הבלתי נראה". המשיח הוא ההתגלות הנראית לעין של האלוהים הבלתי נראה. הוא צלם של האלוהים הבלתי נראה, תואר שמדגיש את אלוהותו.

ז. צלם עצמותו

"הוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹּל בִּדְבָרוֹ רַב־הַגְּבוּרָה, וּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה טִהוּר חֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְרוֹמִים" (עברים א 3).

כינוי זה דומה מאוד לשם השישי אבל קיים ביניהם הבדל מכריע. בעוד שבקולוסים א 15 הוא נקרא "צלם של האלוהים הבלתי נראה", בפסוק זה מופיעה מילה שונה ביוונית שמשמעותה "צלם מדויק", דמות או בבואה במובן של הטבעה בחֵמר. כאשר מישהו לוקח חפץ ולוחץ אותו לתוך חֵמר רך ואז מוציא אותו נותרת בתוך החֵמר הטבעה מדויקת של החפץ ששוקע בתוכו. כשישוע נקרא "צלם עצמותו", משמעות הדבר היא שישוע הוא ה"הטבעה" המדויקת של הטבע האלוהי. מאחר שאלוהים האב הוא אלוהים (באופן שלם ומלא, לא חלקי), גם הבן הוא אלוהים (באופן שלם ומלא). כל מה שנכון בנוגע לאלוהותו של אלוהים האב נכון גם לגבי אלוהותו של בן האלוהים, המשיח.

 

התכונות האלוהיות של המשיח

 

הראיה השנייה לאלוהותו של המשיח היא העובדה שהוא ניחן בכל תכונותיו של אלוהים. לאלוהים יש עשר תכונות שקיימות אך ורק בו. תכונות אלה מאפיינות גם את ישוע ומכאן נובע שגם הוא אלוהים.

א. נצחיות

המשיח נצחי. משמעות הדבר איננה רק שהוא יהיה קיים לעד בעתיד – דבר שנכון גם לגבי המלאכים והקדושים. אלא, נצחיות המשיח משמעה שהוא היה קיים גם בעבר מנצח נצחים.

במיכה ה 1 נאמר אודות המשיח: "וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם". פסוק זה מדגיש את נצחיותו של המשיח.

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר" (יוחנן א 1). פסוק זה קובע שקיומו של המשיח מקביל לקיומו של אלוהים. מאחר שאלוהים היה קיים מאז ומתמיד, מנצח נצחים, כך גם המשיח היה קיים מנצח נצחים.

פסוקים נוספים שמלמדים אודות נצחיותו של בן האלוהים: יוחנן ח 58; קולוסים א 17; עברים א 11 ועוד.

ב. אינו משתנה

אלוהותו של ישוע מוצגת גם בעובדה שאין בו כל שינוי וחילוף. הוא נותר אותו הדבר בטבעו האלוהי, ללא כל הפחתה מכוחו האלוהי או צמצום שלו. שני קטעים באיגרת אל העברים מלמדים אודות מאפיין זה של המשיח.

"אַתָּה אֲדֹנָי לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמַיִם; הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַּעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ; כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ, וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמוּ" (עברים א 12-10).

"יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הוּא – אֶתְמוֹל, הַיּוֹם וּלְעוֹלָמִים" (עברים יג 8).

דברים אלה נאמרים בהקשרם אודות טבעו האלוהי של ישוע. הוא לעולם לא ישתנה.

ג. קיום עצמי / בלתי תלוי

קיומו של המשיח הוא בלתי תלוי. הקיום שלנו תלוי באלוהים המקיים אותנו, אבל בן האלוהים קיים מעצמו:

"בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. הוּא הָיָה בְּרֵאשִׁית עִם הָאֱלֹהִים. הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה" (יוחנן א 3-1).

פסוקים אלה מדגישים את קיומו העצמי של המשיח, הקיום שאינו תלוי בדבר: יש בו חיים בעצמו. הוא אינו נברא. הוא היה קיים תמיד. על ידיו נהיה כל אשר נהיה וכל מה שנברא קיים כעת דרכו.

"כִּי כְּשֵׁם שֶׁלָּאָב יֵשׁ חַיִּים בְּעַצְמוֹ, כָּךְ גַּם נָתַן לַבֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ חַיִּים בְּעַצְמוֹ" (יוחנן ה 26).

העובדה שלבן יש "חיים בעצמו" מראה שהוא בעל קיום עצמי ללא תלות בכל גורם אחר.

ד. חיים

"בּוֹ הָיוּ חַיִּים וְהַחַיִּים הָיוּ הָאוֹר לִבְנֵי הָאָדָם" (יוחנן א 4).

אין מדובר בחיים שנבראו. החיים שבו לא נוצרו באמצעים טבעיים אלא, יש בו חיים. תכונה זו היא תכונה אלוהית. גם הפסוקים הבאים מעידים על כך: "אֲנִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוחנן יד 6). "וְאֶת שַׂר הַחַיִּים הֲרַגְתֶּם – הוּא אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים…" (מעשי השליחים ג 15).

ה. מלוא האלוהות

"הֵן בַּמָּשִׁיחַ, בְּגוּפוֹ, שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלֹהוּת" (קולוסים ב 9).

תכונה זו מדגישה שכל מה שחייב להתקיים באלוהות – כל מה שמוכיח את אלוהות האב ואלוהות הרוח – נכון גם לגבי הבן; לכן גם הוא אלוהי. כל מה שנכון בנוגע לטבע האלוהי של אלוהים האב ולטבע האלוהי של רוח הקודש נכון לפיכך גם בנוגע לטבע האלוהי של בן האלוהים, המשיח.

ו. קדושה

"אָכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל כָּזֶה יָאֶה לָנוּ – קָדוֹשׁ, תָּמִים, טָהוֹר, נִבְדָּל מֵחוֹטְאִים וְנִשָֹא מֵעַל הַשָּׁמַיִם" (עברים ז 26).

פסוק זה מלמד בבירור שישוע הוא קדוש מעצם טבעו ומהותו. הקדושה שיש לקדושים היא קדושה "נרכשת" שמקורה בישוע המשיח. זו קדושה שמיוחסת לנו כאשר אנחנו "נחשבים צדיקים". צדקתו של ישוע איננה צדקה שניתנה לו או שיוחסה לו; קדושתו היא קדושת אמת מהותית שקיימת בקרבו. לפיכך הקדושה היא אחת מתכונותיו.

ז. ריבונות

תכונה נוספת של המשיח היא ריבונותו: הוא בשליטה מוחלטת. לדוגמה, המסופר במתי ה 28-27 מעיד על כך שיש למשיח סמכות לחרוץ דין ומשפט. העובדה שלישוע יש סמכות להוציא לפועל את משפט האלוהים מוכיחה שהוא בעל שלטון מוחלט, ריבוני.

כך עולה גם ממתי כח 18:

"נִגַּשׁ יֵשׁוּעַ לְדַבֵּר אִתָּם וְאָמַר: 'נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ'".

ישוע מבהיר שסמכותו איננה רק עלי אדמות אלא תקפה גם בשמים.

כך נאמר גם ביוחנן יז 2:

"לְמַעַן יִתֵּן חַיֵּי עוֹלָם לְכָל מִי שֶׁנָּתַתָּ לוֹ, כְּפִי הַסַּמְכוּת שֶׁנָּתַתָּ לוֹ עַל כָּל בָּשָׂר".

יצור נברא (מלאך או אדם) אינו מסוגל לתת חיי עולם למישהו אחר.

"עַל כֵּן הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם, לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ" (פיליפים ב 10-9).

ניתן ללמוד על ריבונותו של בן האלוהים גם מהפסוקים הבאים: מעשי השליחים ב 36; האיגרת הראשונה לקורינתים יב 3; קולוסים א 18; איגרת פטרוס הראשונה ג 22; התגלות יט 16.

ח. כל יכול

ישוע הוא כל יכול, תכונה השמורה לאלוהים בלבד. מכאן שישוע הוא אלוהים.

"… מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אֶת נַפְשִׁי וְאֶקַּח אוֹתָהּ שׁוּב. אִישׁ לֹא נָטַל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹתֵן אוֹתָהּ מֵעַצְמִי. יֵשׁ לִי סַמְכוּת לָתֵת אוֹתָהּ וְיֵשׁ לִי סַמְכוּת לָקַחַת אוֹתָהּ שׁוּב. אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת קִבַּלְתִּי מֵאֵת אָבִי" (יוחנן י 18-17).

העובדה שיש לו כוח על חייו – הן ליטול אותם והן להשיב אותם – מראה שהוא כל יכול בדרגה ייחודית. בכוחם של בני האדם ליטול את חייהם אבל אין בכוחם להשיב את עצמם לחיים.

ניתן ללמוד על כך שבן האלוהים הוא כל יכול גם מהפסוקים הבאים: לוקס ח 25; האיגרת הראשונה לקורינתים טו 25, 28; פיליפים ג 21; קולוסים א 17-16; האיגרת השנייה לטימותיאוס א 12; עברים א 3; ז 25; יהודה 24; התגלות א 8.

ט. יודע הכול

המשיח הוא בעל ידע בלתי מוגבל. הוא יודע את כל מה שניתן לדעת; הוא יודע את כל מה שקיים במציאות הן בכוח והן בפועל (כלומר, הוא יודע גם את כל האפשרויות השונות של מה שעוד עשוי להתרחש).

הפסוקים הבאים מלמדים שלישוע ידע בלתי מוגבל: מתי יא 27; יוחנן א 48; ב 25; י 15; יג 1, 11; טז 30; יח 4; יט 28; האיגרת הראשונה לקורינתים ד 5; קולוסים ב 3; התגלות ב 23.

י. נמצא בכל מקום

המשיח נמצא בעת ובעונה אחת בכל מקום. רק אלוהים מסוגל להיות בכל מקום בו-זמנית.

ניתן ללמוד שישוע נוכח בכל מקום מהפסוקים הבאים: מתי יח 20; כח 20; יוחנן ג 13; יד 18, 20, 23.

 

מעשיו האלוהיים של המשיח

הוכחה נוספת לאלוהותו של ישוע היא העובדה שמעשיו הם מעשים אלוהיים. במילים אחרות, ישוע עושה מעשים שרק אלוהים מסוגל לעשות, ולפיכך זוהי ראיה נוספת לאלוהותו.

 

א. המשיח היה פעיל בבריאה

רק אלוהים לבדו מסוגל לברוא. ובכל זאת נאמר ביוחנן א 3 ו-10 שהעולם נברא על ידיו:

"הַכֹּל נִהְיָה עַל־יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה".

"בָּעוֹלָם הָיָה וְעַל־יָדָיו נִהְיָה הָעוֹלָם, וְהָעוֹלָם לֹא הִכִּירוֹ".

דברי שאול באיגרת הראשונה לקורינתים ח 6 מאשרים את מה שיוחנן לימד:

"הֲרֵי לָנוּ יֵשׁ אֱלֹהִים אֶחָד, הָאָב אֲשֶׁר הַכֹּל מִמֶּנּוּ וַאֲנַחְנוּ לְמַעֲנוֹ; וְאָדוֹן אֶחָד, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֲשֶׁר הַכֹּל דַּרְכּוֹ וְדַרְכּוֹ אֲנַחְנוּ מִתְקַיְּמִים".

שאול חוזר על כך בקולוסים א 16:

"כִּי בּוֹ נִבְרָא כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, מַה שֶּׁנִרְאֶה וּמַה שֶּׁבִּלְתִּי נִרְאֶה, גַּם כִּסְאוֹת וְרָשֻׁיּוֹת וְגַם מֶמְשָׁלוֹת וְשִׁלְטוֹנוֹת. הַכֹּל נִבְרָא בְּאֶמְצָעוּתוֹ וּלְמַעֲנוֹ".

גם מחבר האיגרת אל העברים מלמד זאת בפרק א פסוקים 2 ו-10. מהכתוב ברור שבן האלוהים עשה שמים וארץ ומכאן שהוא אלוהים.

ב. מקיים ונושא את כל היקום

"וְהוּא קוֹדֵם לַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ" (קולוסים א 17).

פסוק זה מלמד שהמשיח הוא זה שמקיים את היקום ושומר על המשך קיומו. הוא אותו "דבק" או "כוח אטומי" שהמדענים אומרים שמחזיק באופן מסתורי את האטומים ביחד ומונע מהם להתפוצץ ולהתפזר לכל עבר.

"הוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹּל בִּדְבָרוֹ רַב־הַגְּבוּרָה, וּלְאַחַר שֶׁעָשָׂה טִהוּר חֲטָאִים יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְרוֹמִים" (עברים א 3).

לא רק בריאת היקום היא פועל ידיו של אלוהים אלא גם קיום הבריאה באופן מתמשך היא מעשה ידיו. ישוע עושה כל זאת, הוא נושא את כל היקום, ומכאן נובע שהוא חייב להיות אלוהים.

ג. סליחת חטאים

לאלוהים לבדו שמורה היכולת והזכות לסלוח על חטאים. המשיח מוחל על חטא וסמכותו זו מעידה על אלוהותו.

ישוע סולח על חטאים: מתי ט 2, 6; לוקס ה 24; ז 48-47.

ד. ישוע שולח את רוח הקודש אל העולם

"בְּבוֹא הַמְנַחֵם אֲשֶׁר אֶשְׁלַח לָכֶם מֵאֵת הָאָב – רוּחַ הָאֱמֶת הַיּוֹצֵאת מֵאֵת הָאָב – הוּא יָעִיד עָלַי" (יוחנן טו 26).

כדי שמישהו יהיה מסוגל לשלוח את רוח הקודש, עליו להיות שווה לה או גדול ממנה. רוח הקודש היא אלוהים, ומאחר שבכוחו של ישוע לשלוח את רוח הקודש, משמעות הדבר היא שגם ישוע עצמו הוא אלוהים.

ה. התקומה מהמתים

המשיח יהיה אחראי להקים אנשים מהמתים – הן את הצדיקים והן את הרשעים:

"הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (יוחנן ו 40).

מאחר שרק אלוהים לבדו מסוגל להחיות, הרי שגם ישוע עצמו הוא אלוהים.

ו. המשפט הסופי

המשיח יוציא לפועל את המשפט הסופי. התנ"ך מלמד שבבוא היום ישפוט אלוהים כל חי. מה שיוחס בתנ"ך לאלוהים מיוחס בברית החדשה למשיח. כמובן שאם התנ"ך אומר שאלוהים אחראי על המשפט האחרון, והברית החדשה אומרת שישוע אחראי על המשפט האחרון, המסקנה המתבקשת היא שישוע חייב להיות אלוהים בעצמו.

ישוע הוא שישפוט את הגויים (מתי כה 46-31). ביוחנן ה 27-22 נאמר שהבן קיבל את הזכות לשפוט את הצדיקים ואת הרשעים. במעשי השליחים יז 31 הכריז שאול שאלוהים ייעד יום שבו ישפוט את כל בני האדם באמצעות בנו. ראה גם מעשי השליחים י 42; האיגרת השנייה לקורינתים ה 10; האיגרת השנייה לטימותיאוס ד 1.

 

המשיח מקבל הערצה וכבוד

 

ראיה רביעית לאלוהותו של ישוע היא העובדה שבני האדם מעריצים ועובדים את ישוע בצורה שראויה אך ורק לאלוהים. יתרה מכך, כשאנשים התייחסו אליו בהערצה והשתחוו לו כאל אלוהים הוא קיבל זאת וכך הראה שהוא טוען להיות אלוהים ומקבל את הכבוד שניתן לו כאלוהים.

דוגמאות לכך ניתן לראות במתי יד 33; יוחנן ט 38; כ 28. תאמא הספקן השתכנע לבסוף שישוע קם לתחייה. הוא לא רק האמין שישוע הוא אדם שקם מהמתים אלא האמין שישוע הוא אדונו ואלוהיו (שם, כ 28). ישוע לא תיקן את דבריו של תאמא, לא הורה לו להימנע מלכנותו "אלוהיי" ולא אסר עליו להתייחס אליו בכבוד ובהערצה השמורים לאלוהים לבדו. להפך, ישוע קיבל את דבריו ואת סגידתו של תאמא.

"וְעוֹד, כַּאֲשֶׁר הוּא מֵבִיא אֶת הַבְּכוֹר אֶל הָעוֹלָם, הוּא אוֹמֵר, 'וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ כָּל אֱלֹהִים'" (עברים א 6. הכוונה ב"כל אלוהים" היא שכל המלאכים ישתחוו לו).

"…לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ" (פיליפים ב 10).

לא רק בני אדם כמו תאמא משתחווים לישוע אלא גם מלאכים. המלאכים משתחווים אך ורק לאלוהים.

 

מעניק חיי עולם

 

המשיח מסוגל להעניק חיי נצח וזוהי ראיה ברורה נוספת לטבעו האלוהי.

"אַל תִּתְמְהוּ עַל זֹאת, כִּי תָּבוֹא שָׁעָה שֶׁכָּל שׁוֹכְנֵי קֶבֶר יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ, וְיֵצְאוּ עוֹשֵׂי הַטּוֹב לִתְקוּמָה שֶׁל חַיִּים וְעוֹשֵׂי הָרָע לִתְקוּמָה שֶׁל מִשְׁפָּט" (יוחנן ה 29-28).

"וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא יֹאבַד לִי אִישׁ מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי, אֶלָּא שֶׁאָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. הֵן זֶהוּ רְצוֹן אָבִי: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן" (שם, ו 40-39).

"…לְמַעַן יִתֵּן חַיֵּי עוֹלָם לְכָל מִי שֶׁנָּתַתָּ לוֹ, כְּפִי הַסַּמְכוּת שֶׁנָּתַתָּ לוֹ עַל כָּל בָּשָׂר" (שם, יז 2).

"אֲשֶׁר יַחֲלִיף אֶת גּוּפֵנוּ הַנָּחוּת וְיַעֲשֵׂהוּ דּוֹמֶה לְגוּפוֹ הֶהָדוּר כָּבוֹד, כְּפִי כֹּחַ יְכָלְתּוֹ לְשַׁעְבֵּד אֵלָיו אֶת הַכֹּל" (פיליפים ג 21).

 

המשיח והריבוי משולש הפנים הקיים באלוהים

 

אלוהים האב, בן האלוהים ורוח האלוהים הם שלושה שהם אחד – אלוהים אחד. המשיח שותף ב"שלושה שהם אחד" בשתי דרכים.

 

א. המשיח ואלוהים האב הם אחד

בין המשיח ואלוהים האב שוררת קרבה שאין גדולה ממנה:

"אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוחנן י 30).

האב והבן מאוחדים במהותם. הם אחד באלוהותם.

"הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: 'מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי וְאָבִי יֹאהַב אוֹתוֹ; גַּם נָבוֹא אֵלָיו וְנִשְׁכֹּן אֶצְלוֹ" (שם, יד 23).

נאמר כאן שאלוהים האב ישכון אצל המאמין ובו-זמנית, ישכון בן האלוהים אצל המאמין. קיימת קרבה או אחדות מרבית בין המשיח ובין אלוהים האב. קרבה מסוג זה מתאפשרת רק משום שהם חולקים את אותה מהות אלוהית.

 

ב. המשיח ורוח הקודש הם אחד

הדרך השנייה שבה נגלית שותפותו של המשיח בריבוי משולש הפנים שבאלוהות היא קשר האחדות ההדוק השורר בין ישוע ובין אלוהים האב ורוח הקודש. ניתן ללמוד זאת ממתי כח 19: "עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ".

דוגמה נוספת:

"חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּח הַקֹּדֶשׁ עִם כֻּלְּכֶם!" (האיגרת השנייה לקורינתים יג 14).

 

המשיח עצמו טען לאלוהות

 

ראיה נוספת לאלוהותו של ישוע הן הטענות שהוא עצמו טען בקשר לעצמו, שבהן הוא מציג את עצמו כאלוהים. לאור טענות אלה, קיימות רק שלוש אפשרויות:

הראשונה היא שישוע היה מורה שקר ורמאי. הוא ידע שמה שהוא מלמד איננו אמת ובכל זאת טען את הדברים.

השנייה היא שעיני ישוע עצמו היו אחוזות והוא האמין שכל מה שטען לגבי עצמו היה נכון. הוא הוליך את עצמו שולל וטענותיו בנוגע לעצמו היו מוטעות.

השלישית היא האפשרות היחידה התואמת את כתבי הקודש: הדברים שטען בקשר לעצמו אכן היו נכונים לגביו.

כיצד הציג ישוע את עצמו כאלוהים? להלן ארבע מטענותיו לאלוהות.

אפשר להמשיך להביא פסוקים. אבל אם באמת רוצים לדעת למה ישוע התכוון, צריכים לשאול איך הבינו את האמרות שלו – אלו שסבבו אותו.

השליחים הבינו שהוא אלוהים:
-"הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (יוחנן כ 28)
-"הֵן בַּמָּשִׁיחַ, בְּגוּפוֹ, שׁוֹכֵן כָּל מְלוֹא הָאֱלֹהוּת" (קולוסים ב 9)
-"הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים" (פיליפים ב 5-7)
-"אֱלֹהִים אֲשֶׁר קָנָה בְּדָמוֹ שֶׁלּוֹ." (מע"ש ב 28)
– "יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ. הוּא הָאֵל הָאֲמִתִּי" (א' יוחנן ה 20)

גם זקני היהודים הבינו שהוא מלמד על עצמו שהוא אלוהים:
-"בִּהְיוֹתְךָ אָדָם אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת עַצְמְךָ אֱלֹהִים." (יוחנן י 33)
-"אָמַר שֶׁהָאֱלֹהִים הוּא אָבִיו וְעָשָׂה עַצְמוֹ שָׁוֶה לֵאלֹהִים" (יוחנן ה 18)

א. ישוע טען לקרבה מוחלטת לאלוהים

הטענה הראשונה הייתה שהוא נהנה מיחסי קרבה מוחלטת עם אלוהים.

  1. להכיר את המשיח משמעו להכיר את אלוהים

ישוע אמר ללא-מאמינים שמי שמכיר את המשיח, מכיר את אלוהים.

"שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: 'אֵיפֹה אָבִיךָ?' הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: 'גַּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי אֵינְכֶם מַכִּירִים. אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי, גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים' " (יוחנן ח 19).

הוא אמר דברים דומים גם למאמינים בו:

"אִלּוּ הִכַּרְתֶּם אוֹתִי גַּם אֶת אָבִי הֱיִיתֶם מַכִּירִים. מֵעַתָּה אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתוֹ אַף רְאִיתֶם אוֹתוֹ! " (שם, יד 7).

  1. לראות את המשיח משמעו לראות את אלוהים

"הָרוֹאֶה אוֹתִי רוֹאֶה אֶת שׁוֹלְחִי" (שם, יב 45).

אלוהים הוא זה ששלח את המשיח. הוא אמר שכל מי שרואה אותו רואה גם את שולחו – את אלוהים.

הוא טען זאת גם ביוחנן יד 9:

"אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: 'יָמִים רַבִּים כָּל כָּךְ אֲנִי עִמָּכֶם וְאֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי, פִילִיפּוֹס? הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב, וּמַדּוּעַ אַתָּה אוֹמֵר 'הַרְאֵה לָנוּ אֶת הָאָב'?'".

  1. לקבל את המשיח משמעו לקבל את אלוהים

ישוע לימד שמי שמקבל את המשיח מקבל את אלוהים.

"כָּל הַמְקַבֵּל יֶלֶד אֶחָד כָּזֶה בִּשְׁמִי, אוֹתִי הוּא מְקַבֵּל; וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי אֵינוֹ מְקַבֵּל אוֹתִי אֶלָּא אֶת אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי" (מרקוס ט 37).

מי ששלח את המשיח הוא אלוהים. המקבל את המשיח מקבל את אלוהים.

  1. לכבד את המשיח משמעו לכבד את אלוהים

"…כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יְכַבְּדוּ אֶת הַבֵּן כְּמוֹ שֶׁמְּכַבְּדִים אֶת הָאָב. מִי שֶׁאֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הַבֵּן, אֵינוֹ מְכַבֵּד אֶת הָאָב אֲשֶׁר שָׁלַח אוֹתוֹ" (יוחנן ה 23).

מי שאינו מכבד את בן האלוהים אינו מכבד את האב, אבל מי שמכבד את הבן מכבד את האב.

  1. אחדות יחידה במינה עם אלוהים

"אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (שם, י 30).

ב. ישוע טען שמי שמאמין בו ייוושע

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה" (מתי יא 28).

"הַמַּאֲמִין בַּבֵּן יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם, אַךְ הַמְסָרֵב לְהַאֲמִין בַּבֵּן לֹא יִרְאֶה חַיִּים, אֶלָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים חָל עָלָיו" (יוחנן ג 36).

"אַל יִבָּהֵל לְבַבְכֶם. הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים; הַאֲמִינוּ גַּם בִּי" (שם, יד 1).

"וְאֵלֶּה הֵם חַיֵּי עוֹלָם: שֶׁיַכִּירוּ אוֹתְךָ, אֱלֹהֵי הָאֱמֶת לְבַדּוֹ, וְאֶת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ – אֶת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ" (שם, יז 3).

ג. ישוע טען להיותו אדונם של תלמידיו

במתי י 39-37 טען המשיח לבעלות מוחלטת על אלה שהוא אדונם; הוא מצפה להם למסירות מוחלטת:

"הָאוֹהֵב אֶת אָבִיו אוֹ אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֵינוֹ כְּדַאי לִי, וְהָאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ אוֹ אֶת בִּתּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי אֵינוֹ כְּדַאי לִי. וּמִי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶת צְלָבוֹ וְהוֹלֵךְ אַחֲרַי אֵינוֹ כְּדַאי לִי. הַמּוֹצֵא אֶת נַפְשׁוֹ יְאַבֵּד אוֹתָהּ, וְהַמְאַבֵּד אֶת נַפְשׁוֹ לְמַעֲנִי יִמְצָא אוֹתָהּ".

ד. ישוע טען שהוא הריבון השולט בחוקים וביסודות שכונן אלוהים

מבחר דוגמאות לכך: הוא טען שהוא אדון המקדש, הגדול מהמקדש (מתי יב 6); שהוא אדון השבת (שם, 8); שהוא בעל הסמכות במלכות האלוהים (שם, טז 19); שהוא אדון הברית (שם כו 28); הוא טען לשלטון מוחלט על החוקים והיסודות של אלוהים.

 

 

המשמעות של kenosis

כאשר עוסקים באלוהותו של המשיח חובה לדון בפיליפים ב 11-5. קטע זה עוסק במה שהתיאולוגים מכנים kenosis. המילה היוונית שממנה נגזר המונח kenosis מופיעה בקטע זה ומשמעותה היא "להריק את עצמך", "לרוקן" או "לְפַנות".

"ריקון" כלשהו התרחש כאשר בן האלוהים לבש בשר. יש מי שסבורים שכאשר ישוע היה לאדם הוא רוקן את עצמו מאלוהותו – ויתר על היותו אלוהים. אבל אילו היה זה אפשרי שמישהו יוותר על היותו אלוהים, הרי שהוא לא היה אלוהים מלכתחילה. האם פסוקים אלה מלמדים שישוע ויתר על אלוהותו בזמן שחי עלי אדמות וחדל להיות אלוהים, או שהם מלמדים משהו אחר? עיון מעמיק בטקסט יספק מענה לשאלות אלה.

פסוק 5 משמש כחוליה מקשרת בין מה שנאמר בפסוקים 4-1 ובין מה שייאמר בפסוקים 11-6.

"יְהֵא בָּכֶם הֲלָךְ רוּחַ זֶה אֲשֶׁר הָיָה בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ".

שאול אומר שעלינו לדאוג גם לענייני הזולת ומעודד אותנו לפתח את הלך הרוח אשר היה במשיח – באופן מתמשך, כהרגל. כדי לחקות את המשיח עלינו לכוון את מחשבותינו, באופן יום יומי וכהרגל, אל המשיח, ולאמץ את הלך הרוח המיוחד והטהור שלו.

חלקו הראשון של פסוק 6 מדגיש את קיומו מאז ומתמיד:

"הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים…"

הוא היה קיים תמיד "בדמות אלוהים". מדובר בקיום מתמשך, נצחי. לישוע היה קיום "בדמות אלוהים" קודם שלבש בשר והיה לאדם. אם מישהו קיים "בדמות אלוהים" משמעות הדבר היא שהוא אלוהים עצמו.

ואכן, בחלקו השני של פסוק 6 מדובר בבירור על אלוהותו:

"הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים…"

החלק הראשון של הפסוק מלמד על קיומו התמידי של ישוע, והחלק השני מלמד על היותו שווה לאלוהים. הוא היה קיים בדמות שבאופן טבעי משמעותה היא היותו שווה לאלוהים. מי ששווה לאלוהים הוא בעצמו אלוהים. הלך הרוח של המשיח בא לידי ביטוי כאשר בחר לא להחשיב את קיומו הנישא, השווה לאלוהים, כעילה לשמור לעצמו את הכבוד שמגיע לאלוהים. במילים אחרות, הוא לא החשיב את השוויון לאלוהים כמשהו שביכולתו להשתמש בו באופן אנוכי לתועלתו האישית. הוא היה מוכן להתקיים בדמות אחרת, שונה מדמות האלוהים.

על איזו דמות מדובר? הפסוק הבא, המדבר על ההתגשמות בבשר של המשיח, מבהיר זאת:

"אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם…"

יש לשים לב לשני דברים בפסוק זה. ראשית, מה לא נאמר בו בנוגע לריקון עצמו. המשיח לא הריק את עצמו מדמות האלוהים, וגם לא החליף את דמות האלוהים בדמיון לבני אדם. הרעיון איננו "לוותר על משהו" אלא "להוסיף ל-". האמירה "הריק את עצמו" בטקסט היווני היא רק חלק מהרעיון. המשך המשפט מתאר את טיבה של ההשפלה שלו – הוא "נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם". דמות העבד לא החליפה את דמות האלוהים ולא החליפה את היותו שווה לאלוהים, אלא נוספה עליהם. התמונה המצטיירת היא שהמשיח הוסיף לדמותו האלוהית את התוספת של האנושיות.

שנית, יש לשאול: ממה הוא הריק את עצמו, אם לא הריק עצמו מדמות האלוהים או מהיותו שווה לאלוהים? התשובה היא שהוא הריק את עצמו מהזכות להשתמש באופן עצמאי בעשר התכונות האלוהיות שמנינו לעיל. בתור אלוהים הייתה לו זכות מלאה להשתמש בהן באופן עצמאי, אבל הוא ויתר על כך והשתמש בהן רק בהתאם לרצונו של אלוהים האב.

לכן נכתב שהוא לא רק נהיה כבני אדם אלא כתוב בבירור שהוא נטל דמות עבד – נטל את תפקיד העבד. כמובן, עבד הוא מישהו שיש לו אדון, שלו הוא מציית. זוהי תמונה של המשיח שהריק את עצמו מהזכות העצמאית להשתמש בתכונותיו האלוהיות. הוא הפך להיות כעת עבד ארצי של אלוהים האב. הוא ישתמש בתכונותיו רק בהתאם לרצון אלוהים האב. הוא אמנם כל יכול אבל לא ישתמש ביכולת זו אלא אם ירצה כן אלוהים האב. הוא יודע הכול, אבל לא ישתמש בכך אלא בהתאם לרצונו של אלוהים האב. אי לכך היו דברים שישוע, כאדם, לא ידע. למשל, הוא לא ידע מתי הוא יחזור. הוא לא ידע זאת מפני שלא השתמש ביכולתו לדעת הכול כי אלוהים לא רצה שישתמש ביכולת הזאת. כאשר ישוע התגשם בבשר והיה לאדם, אלוהותו לא הצטמצמה. כשהיה לאדם הוא נטל על עצמו את האנושיות בנוסף לאלוהותו.

פסוק 8 מתאר את צליבתו:

"…וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב".

כאשר בני אדם הביטו בישוע, הם ראו אותו "בצורתו כאדם". הם לא ראו אותו במהות האלוהית אלא ראו אותו כאדם. הכול הכירו אותו כאדם. היה זה חלק מהשפלתו, חלק מצייתנותו לאלוהים האב. הוא הריק את עצמו מכוחו האלוהי הבלתי מוגבל כשלא השתמש ביכולת זו כדי למנוע מבני האדם להוציא אותו להורג. מאחר שבן האלוהים היה מוכן לוותר ולא להיות קיים רק בדמות האלוהים – הוא נטל דמות / צורה של אדם בנוסף לקיומו בדמות האלוהים.

מאחר שהוא היה מוכן לרוקן את עצמו בדרך זו, הבטיח אלוהים האב לרומם אותו מעל הכול:

"עַל כֵּן הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם, לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן, לְתִפְאֶרֶת אֱלֹהִים הָאָב" (פסוקים 11-9).

אי לכך המשיח התפאר כאשר עלה לשמים. לפי פסוק 9 הוא הוגבה מהמוות לכבוד ולכוח בלתי רגילים. פסוק 10 מכיר בשלטונו הריבוני ביקום כולו. לפי פסוק 11, היקום כולו ייתן כבוד ויקר למשיח בתור אדון.

מהי משמעות ה-kenosis? אין הכוונה שהוא שלל מעצמו את "צורת האלוהים". הכוונה היא שהמשיח הניח בצד את השימוש העצמאי בתכונותיו האלוהיות שבהן באה לידי ביטוי "צורת האלוהים". במקום זאת הוא נטל צורה, בשר וטבע אנושיים כשהתגלם בבשר ונולד מבתולה. הריקון העצמי חולל שינוי במעמדו – ממעמד של אלוהים לעמדת עבד. בהשתנות הזאת הוא לא שלל מעצמו את אלוהותו או ויתר עליה. בצורתו כאדם הוא המשיך להחזיק בכל התכונות האלוהיות שלו, אבל לא הפגין את אלוהותו מלבד כאשר היה זה רצון אלוהים האב. כך, אפילו במהלך שהייתו הארעית עלי אדמות כאדם, הוא המשיך להיות אלוהים.

 


 

התגלמות האלוהים בבשר

 

המונח "התגלמות / התגשמות בבשר" (באנגלית: incarnation, מילה שגזורה מ"בשר" בלטינית – carne) מציין שאלוהים לקח על עצמו טבע אנושי, לבש בשר והיה לאדם. בן האלוהים – האישיות השנייה מתוך השלוש שבאלוהות – הוא זה אשר לבש בשר. לפיכך נכון ויאה יותר לומר שבן האלוהים, הלוגוס – דבר האלוהים – הוא שלבש בשר, מאשר לומר שאלוהים היה לאדם, אם כי שתי הקביעות נכונות. ההתגלמות בבשר משמעה שהחל מרגע מסוים היו לישות זו טבע אלוהי וטבע האנושי שהתקיימו בו-זמנית זה לצד זה, נבדלים, ומבלי שהתמזגו בתוכה.

כעת, לימודינו יתחלקו לשבעה נושאים: דוקטרינת ההתגלמות בבשר, האמצעים ששימשו את התרחשותה, הסיבות להתגלמות האלוהים בבשר והמטרות שנועדה לשרת, אופיו של המשיח שבא בבשר, המשיח כאדם, ההשפלה שחווה המשיח כשירד אל העולם בלבוש בשר ואלוהותו של המשיח.

 

דוקטרינת ההתגלמות בבשר

 

 

א. יוחנן א 14-1

פסוקים 1 ו-14 מציגים ארבעה יסודות מרכזיים אודות ההתגלמות בבשר.
בפסוק 1 נאמר: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר".

בפסוק 14 נאמר: "הַדָּבָר נִהְיָה בָּשָׂר וְשָׁכַן בְּתוֹכֵנוּ; וַאֲנַחְנוּ רָאִינוּ אֶת כְּבוֹדוֹ, כְּבוֹד בֵּן יָחִיד מִלִּפְנֵי אָבִיו, מָלֵא חֶסֶד וֶאֱמֶת".

פסוק 1 קובע שהדבר היה "בראשית".

הקביעה השנייה היא ש"הדבר היה עם האלוהים". כל עוד אלוהים היה קיים, הדבר היה קיים. אם אלוהים הוא נצחי, הדבר הוא נצחי.

הקביעה השלישית היא ש"אלוהים היה הדבר". כיצד יכול היה "הדבר" להיות עם האלוהים ועדיין להיות האלוהים – את זאת ניתן להסביר אך ורק במונחים של הריבוי משולש הפנים שבאלוהות. "הדבר" היה עם האלוהים ולפיכך הוא נבדל מאלוהים, מפני ש"הדבר" איננו אלוהים האב וגם איננו רוח הקודש. אבל "הדבר" היה אלוהים (כלשון הפסוק: "ואלוהים היה הדבר") מעצם העובדה ש"הדבר", הלוגוס, הוא בן האלוהים.

הקביעה הרביעית היא ש"הדבר נהיה בשר" (פס' 14). הדבר, שהיה בראשית עם האלוהים, שהיה אלוהים, בנקודה מסוימת בתולדות האנושות לבש בשר, היה לאדם – וזו הייתה ההתגלמות בבשר (Incarnation).

ב. רומים א 4-3

"…עַל אוֹדוֹת בְּנוֹ, יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ, שֶׁלְּפִי הַבָּשָׂר מוֹצָאוֹ מִזֶּרַע דָּוִד וּלְפִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הֻפְגַּן שֶׁהוּא בֶּן אֱלֹהִים בִּגְבוּרָה בִּתְחִיָּתוֹ מִן הַמֵּתִים".

בפסוקים אלה כלולות שתי התייחסויות חשובות להתגלמות האלוהים בבשר: "לפי הבשר" (פס' 3) ו"לפי רוח הקודש" (פס' 4). הוא היה לאדם לפי הבשר, וזה הושג בכוחה של רוח הקודש.

ג. פיליפים ב 8-6

"הוּא אֲשֶׁר הָיָה קַיָּם בִּדְמוּת אֱלֹהִים לֹא חָשַׁב לְשָׁלָל הֱיוֹת שָׁוֶה לֵאלֹהִים, אֶלָּא הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ וְצִיֵּת עַד מָוֶת, עַד מָוֶת בַּצְּלָב".

קטע זה מונה שלושה גורמי מפתח בקשר להתגלמות בבשר.

ראשית, הדמות שעליה מדובר כאן, "הוא", היה קיים תמיד "בדמות אלוהים" (פס' 6). מאז נצח נצחים הוא היה קיים בדמות אלוהים, שכן הוא היה האישיות השנייה מתוך השלוש שבאלוהות – אלוהים הבן (בן האלוהים).

שנית, הוא, שהיה קיים בדמות אלוהים מאז נצח נצחים, "נהייה כבני אדם" בנקודה מסוימת בתולדות האנושות (פס' 7). זאת ההצהרה המוכרזת כאן אודות ההתגשמות בבשר: הוא נהיה כבני אדם חוטאים. העובדה שנאמר "כמו" ("כבני אדם") או "ויהי דומה לבני אדם" (תרגום דליטש) אין משמעה שהוא לא היה אדם אמִתי. ניסוח זה מדגיש את הדמיון שלו לבני האדם החוטאים; בעיני המתבונן בו, הוא לא נראה שונה מכל אדם אחר. אלא שבמקרה שלו הוא היה נקי מחטא. הוא לא חטא ולוּ פעם אחת. הוא היה בן אדם אמתי לגמרי, אך לא היה אדם חוטא.

שלישית, הוא "היה בצורתו כאדם" ("ויימצא בתכונתו כבן אדם". תרגום דליטש). שוב, הוא נראה כמו כל אדם אחר. ההתגלמות בבשר משמעה שהוא לבש בשר ונהיה לאדם.

ד. האיגרת הראשונה לטימותיאוס ג 16

"אָכֵן גָּדוֹל סוֹד הַחֲסִידוּת:
הִתְגַּלָּה בַּבָּשָׂר,
נִצְדַּק בָּרוּחַ, נִרְאָה לַמַּלְאָכִים,
הֻגַּד בַּגּוֹיִם, הָאֳמַן בָּעוֹלָם,
הָעֳלָה לַמָּרוֹם בְּכָבוֹד".

קטע זה מציין במפורש שהוא "התגלה בבשר".

ה. האיגרת אל העברים ב 14

"וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת – הוּא הַשָֹטָן…"

פסוק זה מדבר על ההתגלמות בבשר במונחים של "שותפות של בשר ודם". משמעות המילה היוונית שתורגמה ל"שותפות" היא "לקחת חלק". הוא לקח על עצמו את השותפות בבשר האנושי.

הדוקטרינה של ההתגלמות בבשר מבוססת על הפסוקים שנדונו לעיל.

 

 

האמצעים ששימשו את התרחשותה של ההתגלמות בבשר

כיצד, אם כן, התרחשה ההתגלמות בבשר? איך היה אלוהים לאדם?

ראשית, רוח הקודש הייתה מעורבת בהתגלמות בבשר (לוקס א 35). כאשר מרים שאלה כיצד ייתכן שהיא תהרה שהרי היא בתולה, השיב המלאך ואמר לה: "רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיִךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלַיִךְ". היא תהרה בנס. מי שחוללה את ההתגלמות בבשר הייתה רוח הקודש. כאמור בפסוק הנ"ל, הרוח באה על מרים וגבורת אל עליון הצלה עליה. רוח הקודש הולידה או הרתה את אנושיותו של המשיח. הוא תמיד היה אלוהים, לפיכך לא היה צורך ליצור אלוהות; רק האנושיות שלו הייתה צריכה להיווצר. האלוהות לקחה חלק או שיתפה את עצמה באנושיות של מרים, אך זאת בנפרד מהטבע החוטא של מרים. רוח הקודש שהצלה על מרים בגבורת אל עליון יצרה את האנושיות של ישוע המשיח. רוח הקודש גרמה להריונה של מרים. מי שנוצר כך ברחמה, לפי לוקס א 35, עמד להיות שני דברים: א) קדוש; ב) בן האלוהים, אלוהים-אדם: "…לָכֵן קָדוֹשׁ יִקָּרֵא הַיִּלוֹד, בֶּן אֱלֹהִים".

שנית, מרים הייתה מעורבת בהתגלמות בבשר. העובדה שהיא הייתה בתולה קיבלה אישור בשתיים מתוך ארבע הבשורות (מתי א 18, 23-22; לוקס א 27, 34). ההיריון היה על-טבעי. מרים הייתה בתולה, לכן היה נחוץ שתתרחש הפריה על-טבעית. אנשים מרבים לדבר על נס לידת הבתולין, אבל טכנית, הנס לא היה בלידה עצמה; ישוע נולד בדיוק כמו כל תינוק אחר. לא הלידה, אלא מה שהביא להיריון הוא הנס. הביצית הייתה של מרים, כך שישוע היה בנה האמתי של מרים, אבל בהתעברות הזאת נעדר לגמרי זרע של גבר. לישוע לא היה אב טבעי, לכן גבורתה מחוללת החיים של רוח הקודש נדרשה לתחילת ההיריון הנִסי הזה. רוח הקודש ומרים הבתולה היו שתיהן אמצעים / כלים ששימשו את התרחשותה של התגלמות האלוהים בבשר.

שלישית, ההתגלמות בבשר הייתה כרוכה בלידת הבתולין, שבה נולד האדם שהיה האלוהים שלבש בשר. היא נחזתה מראש בבראשית ג 15 ובישעיהו ז 14 והתגשמה לבסוף בלידת ישוע ממרים, כמסופר במתי א 16.

 

הסיבות להתגלמות האלוהים בבשר והמטרות שנועדה לשרת

 

קיימות 12 סיבות לכך שההתגלמות בבשר התרחשה.

א) היא הייתה נחוצה בגלל חטאם של בני האדם. כאמור בלוקס יט 10: "הֵן בֶּן הָאָדָם בָּא לְבַקֵּשׁ אֶת הָאוֹבֵד וּלְהוֹשִׁיעוֹ".

קטע אחר, ארוך יותר, שמציין זאת כסיבה להתגלמות בבשר הוא יוחנן ג 21-13. מפורט בו שמטרת ההתגלמות בבשר הייתה להושיע חוטאים: אלוהים שלח את בנו אל העולם "כְּדֵי שֶׁיִּוָּשַׁע הָעוֹלָם עַל יָדָיו". כדי לשאת את העונש המגיע על החטא, ישוע היה צריך להיעשות "כבני אדם" חוטאים או "כצורת" הבשר החוטא. הוא לא נהיה לחוטא, אבל בצורתו החיצונית הוא נראה כמו כל אדם אחר. היה נחוץ שהוא יהיה דומה לבשר החוטא מפני שמטרת בואו הייתה למות בעד החוטאים. החטא האנושי הפך את ההתגלמות לנחוצה. כאמור באיגרת אל העברים ב 14, היה נחוץ שהוא ישתף עצמו בבשר ודם כדי לטפל בבעיית החטא.

ב) ההתגלמות בבשר נועדה לשמש כהתגלות של האלוהים ושל האמתות שלו לפני בני האדם (מתי יא 27; יוחנן א 18; יד 9). בן האלוהים בא אל העולם כדי שיתגלה דרכו אלוהים האב, ככתוב ביוחנן א 18: "אֶת הָאֱלֹהִים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם; הַבֵּן הַיָּחִיד, הַנִּמְצָא בְּחֵיק הָאָב, הוּא אֲשֶׁר הוֹדִיעוֹ".

הוא בא כדי להראות את אלוהים לבני האדם – טבעו של אלוהים האב נגלה לפני בני האדם בדבריו של ישוע ובדרשות שנשא. ביוחנן יד 9-8 כאשר ביקש אחד מתלמידיו של ישוע: "הַרְאֵה לָנוּ אֶת הָאָב", ישוע ענה לו: "הָרוֹאֶה אוֹתִי רָאָה אֶת הָאָב". כל מה שנכון לגבי טבעו של אלוהים האב נכון לגבי בן האלוהים.

ג) באמצעות ההתגלמות בבשר ניתנה למאמינים דוגמה חיה ומוחשית שממנה ילמדו כיצד עליהם לחיות (איגרת פטרוס הראשונה ב 21; איגרת יוחנן הראשונה ב 6). חייו של ישוע כאדם שחי עלי אדמות הם מופת לחיקוי עבור המאמין. לא רק החוזק של ישוע נועד להציב דוגמה עבור תלמידיו, אלא גם סבלותיו והאופן שבו הוא התמודד עם קשיים. ישוע סבל בנמיכות רוח וגם המאמין צריך לשאת את סבלו באופן שכזה. הוא היה לאדם כדי שחייו יהיו מופת לחיקוי.

ד) ההתגלמות בבשר נועדה לספק קרבן עבור החטא (עברים ב 9; י 10-1; איגרת יוחנן הראשונה ג 5). הוא בא אל העולם בלבוש בשר, כאדם המושלם, כדי להיות קרבן שיועלה עבור החטא. בפרק הזמן שבו העלאת קרבנות בעלי חיים הייתה מותרת זמנית, הקרבנות רק כיסו על חטאיהם של יראי האלוהים מימי התנ"ך; לא היה בכוחם של קרבנות אלה להסיר את חטאיהם. לשם הסרת החטא היה נחוץ דם נעלה יותר מדמם של בעלי חיים – דם אנושי, אבל היה עליו להיות דמו של אדם נקי מחטא. שום אדם שחי מאז שאדם וחווה חטאו בגן עדן לא התאים לכך, למעט אחד – ישוע, האלוהים שלבש בשר ובא אל העולם כאדם. בהיותו בצורת אדם היה לו דם אנושי ולפיכך היה זה דם נעלה מדמם של בעלי חיים. דמו של ישוע היה דם אנושי טהור מחטא ולכן היה ביכולתו לשמש קרבן עבור החטא.

ה) ההתגלמות בבשר נועדה להפר ולהשבית את פעלי השטן (יוחנן יב 31; טז 11; קולוסים ב 15; עברים ב 14; איגרת יוחנן הראשונה ג 8). עברים ב 14 קובע זאת בצורה ברורה ביותר:

"וְכֵיוָן שֶׁלַּיְלָדִים הָיְתָה שֻׁתָּפוּת שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, כְּמוֹ כֵן גַּם הוּא שִׁתֵּף עַצְמוֹ בְּבָשָׂר וָדָם כְּדֵי שֶׁיַּשְׁבִּית עַל יְדֵי מוֹתוֹ אֶת זֶה שֶׁבְּיָדוֹ מֶמְשֶׁלֶת הַמָּוֶת – הוּא הַשָֹטָן…"

ו) ההתגלמות בבשר אִפשרה לישוע להיות כוהן גדול רחמן, עובדה שמודגשת במיוחד באיגרת אל העברים (ב 18-17; ה 2-1; ח 1; ט 12-11, 14). בהמשך לנאמר על ההתגלמות בבשר בפסוק 14, כתוב: "הָיָה עָלָיו לְהִדָּמוֹת לְאֶחָיו בְּכָל דָּבָר, לְמַעַן יִהְיֶה כֹּהֵן גָּדוֹל רַחֲמָן וְנֶאֱמָן בְּעִנְיְנֵי אֱלֹהִים לְכַפֵּר עַל חֲטָאֵי הָעָם; כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא עַצְמוֹ סָבַל כַּאֲשֶׁר הִתְנַסָּה, הוּא יָכוֹל לַעֲזֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נְתוּנִים בְּנִסָּיוֹן" (ב 18-17).

הפסוקים הראשונים בפרק ה מדגישים שכדי שמישהו אכן יהיה כהן גדול אמִתי, עליו להיות אנושי – "לקוח מקרב בני אדם". אם ישוע לא היה בא אל העולם ונהיה לאדם אמתי, הוא לא היה יכול לשמש ככוהן גדול. בכך שנהיה לאדם, בכך שלבש בשר, היה ביכולתו מאותו הזמן ואילך להיות הכוהן הגדול של המאמינים. זה גם אפשר לו להקריב מנחות וזבחים, כפי שרק הכוהנים יכלו לעשות. אך הוא היה מסוגל להקריב קרבן טוב יותר – את דמו-שלו, ולא דם בעלי חיים.

ז) ההתגלמות בבשר נועדה למלא את הברית עם דוד שהבטיחה שצאצא מבית דוד ישב על כיסא דוד לנצח. היה נחוץ שישוע יהיה לאדם אמתי שנולד ממרים העלמה (הבתולה) מפני שהיא הייתה מבית דוד ולפיכך, השתייך ישוע לבית דוד. מאחר שהוא אלוהים וגם אדם, הוא חי כעת לנצח, יושב על כיסא דוד ושולט לעולם (לוקס א 33-31, 70-68).

ח) ההתגלמות בבשר נועדה לאשר ולקיים את הבטחותיו של אלוהים (רומים טו 9-8) שניתנו בתנ"ך. היא הייתה נחוצה כדי שהנבואות האלה יתגשמו.

ט) בזכות ההתגלמות בבשר וסבלו של ישוע "הִגְבִּיהוֹ אֱלֹהִים מְאֹד וְנָתַן לוֹ אֶת הַשֵּׁם הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׁם, לְמַעַן תִּכְרַע בְּשֵׁם יֵשׁוּעַ כָּל בֶּרֶךְ, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּמִתַּחַת לָאָרֶץ, וְכָל לָשׁוֹן תּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאָדוֹן, לְתִפְאֶרֶת אֱלֹהִים הָאָב"(פיליפים ב 11-9). אלוהים, בתור אלוהים בלבד, אינו מסוגל לסבול. אבל כאשר בן האלוהים נהיה לאדם, הוא היה מסוגל לסבול. והוא אכן סבל; הוא סבל השפלה והרבה מעבר לכך. כתוצאה מכך הוא רומם מאוד. גם זו הייתה אחת ממטרותיה של ההתגשמות בבשר.

י) ההתגלמות בבשר נועדה להשיב את השלטון על הארץ לאדם (עברים ב 9-5). אלוהים נתן לאדם את השלטון על הארץ אך האדם איבד זאת כאשר גרם לו השטן להיכשל בחטא. השטן נטל לעצמו את הסמכות על הארץ, שניתנה במקורה לאדם (יוחנן יב 31; יד 30; טז 11; האיגרת השנייה לקורינתים ד 4; איגרת יוחנן הראשונה ה 19). המשיח הביס את השטן. עכשיו, כאדם, עליו להשיב לכנו את שלטון האדם על הארץ, ואת זאת הוא יעשה במלכותו.

יא) ההתגלמות בבשר נועדה להביא בנים רבים לכבוד (עברים ב 11-10). גם לשם כך היא הייתה נחוצה.

יב) היא נועדה לשחרר את המאמינים מאימת המוות (עברים ב 15). גם זה הושג באמצעות ההתגלמות בבשר.

 

 

אופיו של המשיח שבא בבשר

איזה מין אופי היה לאלוהים שהיה לאדם? ההתגלמות בבשר יצרה בישוע שבעה מאפיינים.

א) הוא היה קדוש לחלוטין (לוקס א 35; יוחנן ח 46; יד 30; מעשי השליחים ב 27; ג 14; ד 27; עברים ז 26).

ב) הוא היה נקי מכל חטא (השנייה אל הקורינתים ה 21; עברים ד 15; פטר"א ב 22; יוח"א ג 5).

ג) הייתה בו אהבת אמת. מאחר שהוא היה בעת ובעונה אחת אלוהים ואדם, הוא היה מסוגל לאהוב באופן אלוהי וגם באופן אנושי. בשני המקרים האהבה שהוא הפגין הייתה אהבת אמת (מרקוס י 21; יוחנן יג 1; יד 31; יט 27-25; גלטים ב 20; אפסים ג 19; ה 25).

ד) הוא היה עניו באמת ובתמים (השנייה אל הקורינתים ח 9; פיליפים ב 8-5).

ה) הוא היה נמוך רוח באמת ובתמים (מתי יא 29; השנייה אל הקורינתים י 1).

ו) הוא חי את חייו תוך כדי תפילה מתמדת (מתי יד 23; מרקוס א 35; לוקס ו 12; כב 44; יוחנן יז 26-1; עברים ה 7).

ז) הוא פעל ללא ליאות (יוחנן ה 17; ט 4). אבל הוא לא היה מכור לעבודה ("workaholic") שכן הוא ידע מתי לעצור ולנוח. המשיח ידע מתי להתרחק מההמונים והוא ידע מתי ללכת להתבודד במדבר כדי לנוח ולהתפלל.

אלה הם שבעת המאפיינים של ישוע שנבעו מביאתו אל העולם בבשר. כפי שצוין לעיל, אחת מהמטרות שלשמן הוא לבש בשר ובא אל העולם הייתה להציב בדרך חייו מופת לבני האדם. על המאמינים לחקות את שבעת המאפיינים האלה בחייהם הרוחניים היומיומיים.

 

המשיח כאדם

 

תוצאת ההתגלמות בבשר הייתה ישות אלוהית ואנושית בעת ובעונה אחת: ישוע היה אדם במלוא מובן המילה ואלוהים במלוא מובן המילה. מה הן הראיות המצביעות על כך שישוע היה אדם ממשי ולא רק בעל חזות חיצונית של אדם?

א) ישוע היה בעל גוף, נפש ורוח – המאפיינים המהותיים לטבע האנושי. היה לו גוף של ממש (מתי כו 12, 26, 28; לוקס ב 21; כד 39; יוחנן ב 21; עברים ב 14; י 5, 10). הייתה לו נפש (מתי כו 38; יוחנן יב 27; מעשי השליחים ב 27). הייתה לו רוח אנושית (מרקוס ב 8; ח 12; לוקס כג 46; יוחנן יא 33; יג 21). ישוע ניחן בבירור בכל המאפיינים המהותיים של הטבע האנושי.

ב) האנושיות שלו נגלית בכך שהוא נולד באופן ממשי. כאמור לעיל, מה שהיה נסי לא היה לידתו אלא העובדה שמרים הבתולה הרתה. לידתו הייתה כשל כל אדם אחר (מתי א 18 – ב 12; לוקס א 38-26; ב 20-1). קביעה זו מוצגת בבירור בגלטים ד 4, שם כתב שאול שישוע היה "ילוד אישה".

ג) האנושיות שלו נגלית גם מעצם השתייכותו לשושלת אנושית. הוא התייחס לאברהם ולדוד (מתי א 1; רומים א 3).

ד) האנושיות שלו נגלית בכך שהיו לו שמות אנושיים. הוא נקרא ישוע (או יהושע), שם נפוץ באותה תקופה. הוא מכונה "בן האדם" 82 פעמים; כינוי זה מדגיש את היותו אדם.

ה) הוא כונה "אדם" או "איש" בפי אחרים: יוחנן המטביל (יוחנן א 30); ההמונים (שם, י 33); שמעון פטרוס (מעשי השליחים ב 22); שאול (רומים ה 15; האיגרת הראשונה לקורינתים טו 21, 47; פיליפים ב 7; הראשונה לטימותיאוס ב 5).

ו) האנושיות שלו נגלית בכך שישוע כינה את עצמו "איש" ביוחנן ח 40.

ז) האנושיות שלו נגלית בכך שהוא היה כפוף לכל חוקי ההתפתחות האנושית (לוקס ב 40, 52). כמו כל בן אדם אחר, ישוע התפתח בארבעה תחומים: שכלית, גופנית, רוחנית וחברתית.

ח) האנושיות שלו נגלית בכך שהוא חווה את כל ההתנסויות שהן חלק מהקיום האנושי: הוא היה רעב (מתי ד 2; כא 18); הוא היה צמא (יוחנן יט 28); הוא היה עייף (יוחנן ד 6); הוא היה מנומנם, ישנוני (מתי ח 24). הוא חווה את כל הרגשות האנושיים: אהבה (מרקוס י 21); חמלה (מתי ט 36); זעם ועצב, שאותם גם הביע בבכי ובדמעות (מרקוס ג 5; יוחנן יא 35; עברים ה 7). הוא גם התייסר (חש חבלי מוות) (לוקס כב 44); הוא היה מבוהל (יוחנן יב 27); הוא התנסה בכל כמונו (עברים ב 18; ד 15); הוא חש צורך להתפלל (מתי יד 23; מרקוס א 35; לוקס ו 12). כל אלה הם ראיות להיותו אדם.

ט) בהיותו אדם, היה לו ידע מוגבל; היו דברים שהוא לא ידע. שתי דוגמאות לידע המוגבל הזה מצויות במרקוס יג 32 וביוחנן יא 34.

י) האנושיות שלו נגלית בעובדה שהוא מת (יוחנן יט 30, 33; עברים ב 14; ה 7).

 

ההשפלה שחווה המשיח כשירד אל העולם בלבוש בשר

ישוע חווה השפלה כשחי עלי אדמות כאדם.

א) עצם ההתגלמות בבשר היה חלק מההשפלה שלו. העובדה שהיה על אלוהים להפוך לאדם הייתה משום ירידה מכס רוממותו, השפלה (גלטים ד 4; פיליפים ב 7-6; עברים ב 14).

ב) ההשפלה שלו נגלית גם בכך שהוא נהיה לאדם, בדמות בשר החטא. הוא נראה כמו בן אדם חוטא (רומים ח 3; פיליפים ב 7).

ג) ישוע נולד בתנאים דלים. ומה שהחריף את המצב היה העובדה שהוא לא נולד למשפחה עשירה אלא למשפחה ענייה. במתי ב 23 נאמר שהוא גדל דווקא בעיר הכי מושמצת דאז: נצרת. מאחר שהוא גדל בנצרת כונה ישוע "הנצרתי" או "נוצרי", "ישוע מנצרת", והתואר הזה לא נחשב אז לכבוד גדול. רבים נהגו לשאול בזלזול: "האם משהו טוב יכול לבוא מנצרת?" נצרת הוציאה לתושביה שם רע. יתרה מכך, במתי ח 20 נאמר שלא היה לו רכוש משלו. בלוקס ב 7 נאמר שהוא נולד באסם והושכב באבוס. לפי לוקס ב 24-22 אנחנו לומדים שהוא נולד במשפחה שהייתה כל כך ענייה, עד שקרבן המנחה היחיד שההורים יכלו לתת היו שתי יונים, אות לדלותם. באיגרת השנייה אל הקורינתים ח 9 נאמר שבעקבות ההתגלמות בבשר הוא היה לעני.

ד) ישוע "נולד בכפוף לתורה" (גלטים ד 4). היה עליו להכפיף עצמו לתורה שהוא, כאלוהים, יצר בעצמו. גם זה היה חלק מההשפלה של ישוע.

ה) היה עליו לקבל בהכנעה את מגבלות הקיום האנושי. זוהי דוקטרינת ה-kenosis, שמשמעה "ריקון" (פיליפים ב 11-5). בעודו ממשיך להיות אלוהים על כל תכונותיו האלוהיות, השימוש שלו בהן היה מוגבל. גם שימוש מוגבל זה בתכונותיו האלוהיות היה חלק מירידתו מרוממות גדולתו ומהשפלתו.

ו) היה עליו לחוות את כל סבלות החיים שדנו בהם לעיל בסעיף "האנושיות של המשיח", וגם זה היה חלק מהשפלתו (יוחנן ז 5; עברים ד 15; יב 3).

ז) הוא היה לעבד ושירת כעבד. זה מומחש ביוחנן יג 11-1, כאשר הוא רחץ את רגלי תלמידיו. זה גם מופיע בהצהרת עיקרי האמונה בפיליפים ב 8-7: "…הֵרִיק אֶת עַצְמוֹ, נָטַל דְּמוּת עֶבֶד וְנִהְיָה כִּבְנֵי אָדָם; וְכַאֲשֶׁר הָיָה בְּצוּרָתוֹ כְּאָדָם, הִשְׁפִּיל עַצְמוֹ…".

ח) היה עליו לשאת את חטאי בני האדם. וזה היה משפיל עבורו – בן האלוהים, שהיה קדוש וטהור ונקי מחטא באופן מוחלט (האיגרת השנייה לקורינתים ה 21; איגרת פטרוס הראשונה ב 24).

ט) הוא סבל את קללת המוות על הצלב. מבין כל דרכי ההוצאה להורג שיכלו לבחור בהן כדי להמיתו, ההוצאה להורג המבזה ביותר, הדרך המשפילה ביותר למות בה הייתה התלייה על עץ. בתרבות ובמסורת היהודית היא נחשבה למוות המביש ביותר. כך שגם זה היה חלק מההשפלה שלו (גלטים ג 13; עברים יב 2).

י) ההשפלה שבמותו: עצם העובדה שהאלוהים הקדוש והטהור שלבש בשר, האלוהים-אדם, נאלץ לטעום מוות, היה חלק מההשפלה שלו (פיליפים ב 8).

יא) ההשפלה שבקבורתו: העובדה שהיה עליו להיקבר ככל האדם הייתה חלק מההשפלה שלו (מתי כז 60-59; מעשי השליחים יג 35-34; הראשונה לקורינתים טו 4). ויתרה מכך – איש מהאנשים שהיו קרובים לישוע במהלך חייו ובתקופה שבה לימד וחולל נסים לא השתתף בקבורה. הם שמרו מרחק ממנו. ישוע הובא לקבורה על ידי שני אנשים שעד לאותו מעמד שמרו את דבר אמונתם בו בסתר והתרחקו ממנו: יוסף הרמתי ונקדימון.

יב) ההשפלה שבירידתו אל השאול: גם המשיח היה צריך לרדת למקום המאסר הזמני הזה של הקדושים (מעשי השליחים ב 27, 31; אפסים ד 9; איגרת פטרוס הראשונה ג 19-18).

אלה הן 12 נקודות שמלמדות בבירור אודות מושג ההשפלה של המשיח, שברובו הוא חלק מהאנושיות שלו שמהווה חלק ממושג ההתגשמות בבשר.

כאשר המשיחי מתבונן על כל הדברים האלה שלהם הכניע ישוע את עצמו וסבל בנמיכות רוח את ההשפלה הכרוכה בהם, אל לו להחמיץ את ההזדמנות להזכיר לעצמו מדוע בדיוק עשה ישוע את כל זאת: כדי לשמש תחליף עבור בני האדם. ישוע חי כאדם ומת כאדם, אבל מותו היה מוות חלופי עבור חטאיהם של בני האדם. הוא מת במקום החוטאים. הוא נשא את עונשם – עונשנו – בעצמו. כאשר המאמינים חווים את סבלות החיים האנושיים ומתנסים בקיפוח, מחסור או השפלה, עליהם לזכור תמיד שהם לא סבלו דבר, ולא יסבלו אי פעם דבר שמתקרב אפילו לסבלותיו של ישוע המשיח. אין דבר בסבלם שישתווה לסבלו בעדנו. אם יזכרו זאת, הם יבינו את גדולת מעשיו, ושהוא עשה זאת עבורם. על המאמינים להיות תמיד אסירי תודה על כך שישוע היה מוכן לסבול השפלה כדי לתת להם ישועה וכוחות לחיים בעולם הזה. כשהם סובלים, אל להם להתמרמר נגד אלוהים. ראוי שיזכרו שכאשר הם סובלים, הם סובלים לצדו, אתו. כתבי הקודש מבטיחים שאם הם סובלים אתו, הם גם יזכו לכבוד אתו.

 

אלוהותו של המשיח

 

ההתגשמות בבשר הובילה להיווצרותו של מי שהיה בו זמנית אדם ואלוהים. הראינו לעיל שישוע היה אדם אמתי, בעל אנושיות ממשית. ההתגשמות בבשר אין משמעה שהוא ויתר על חלק כלשהו מהאלוהות שלו. האלוהות שלו לא פחתה או הצטמצמה אלא המשיכה להיות אלוהות מושלמת שלקחה על עצמה – שהוסיפה לעצמה – טבע אנושי.

להלן שבע הראיות הקיימות לאלוהות שלו.

א) ישוע כונה בכל השמות האלוהיים. הוא נקרא "אלוהים" (יוחנן א 1; כ 28; עברים א 8); "בן האלוהים" (מתי טז 16);"בן האדם" (מתי ח 20; ט 6); "אדון" (מתי כב 45-43; מעשי השליחים ט 17); "האלף והתו / אלפא ואומגה", כלומר "הראשית והאחרית" (התגלות א 8); "הראשון והאחרון" (התגלות א 17); "הצלם" (קולוסים א 15). משמעות המילה היוונית שמתורגמת ל"צלם" היא "פרוטוטיפ", אב-טיפוס, הדמות והצלם בממשות נגלית לעין; הוא ההתגלות הגלויה לעין של האלוהים הבלתי נראה. הוא כונה גם "זוהר כבודו וצלם עצמותו" (עברים א 3); הוא כחותם או תמונה מדויקים של הטבע האלוהי.

ב) ישוע ניחן בכל התכונות האלוהיות. קיימות עשר תכונות שמוכיחות את אלוהותו. ראשית,  נצחיות (מיכה ה 1; יוחנן א 1; ח 58; קולוסים א 17; עברים א 11). שנית, הוא אינו משתנה  (עברים א 12-10; יג 8). שלישית, קיומו אינו תלוי בדבר. הוא קיים מעצמו (יוחנן א 3-1; ה 26). רביעית, הוא מקור החיים (יוחנן א 4; יד 6; מעשי השליחים ג 15). חמישית, מלוא האלוהות שוכן בו (קולוסים ב 9); כל מה שהיה נכון אודות אלוהים האב ואודות אלוהים רוח הקודש נכון גם לגבי בן האלוהים. שישית, הוא קדוש (עברים ז 26). שביעית, הוא מושל ריבון; הוא הוא האלוהים המושל בכול, ריבונו של עולם, בעל הסמכות (מתי כח 18; יוחנן ה 27; יז 2; מעשי השליחים ב 36; הראשונה לקורינתים יב 3; פיליפים ב 10-9; קולוסים א 18; איגרת פטרוס הראשונה ג 22; התגלות יט 16). שמינית, הוא כל-יכול (לוקס ח 25; יוחנן י 18; הראשונה לקורינתים טו 25, 28; פיליפים ג 21; קולוסים א 17-16; הראשונה לטימוטיאוס א 12; עברים א 3; ז 25; יהודה 24; התגלות א 8). תשיעית, הוא יודע הכול (מתי יא 27; יוחנן א 48; ב 25; י 15; יג 1, 11; טז 30; יח 4; יט 28; הראשונה לקורינתים ד 5; קולוסים ב 3; התגלות ב 23). כשלבש בשר והיה לאדם, הוא היה בעל ידע מוגבל, אך באלוהות שלו הוא יודע-הכול. עשירית, הוא נמצא בכל מקום (מתי יח 20; כח 20; יוחנן ג 13; יד 18, 20, 23). לפיכך, הוא בעל כל התכונות המאפיינות את אלוהים.

ג) מעשיו הם מעשים שאלוהים לבדו מסוגל לעשותם. קיימות לכך שש דוגמאות. הוא היה פעיל במעשה הבריאה (יוחנן א 3, 10; הראשונה לקורינתים ח 6; קולוסים א 16; עברים א 3, 10). ב) הוא שומר על המשך קיומה של הבריאה (קולוסים א 17; עברים א 3). ג) יש לו כוח וסמכות לסלוח על חטאים (מתי ט 2, 6; לוקס ה 24; ז 48-47). ד) הוא זה ששולח את רוח הקודש – מעשה שרק אלוהים יכול לעשותו (יוחנן טו 26). ה) בבוא העת הוא יקים את המתים, הן את הצדיקים והן את הרשעים (יוחנן ו 40). ו) הוא זה שיוציא לפועל את המשפט הסופי (מתי כה 46-31; יוחנן ה 27-22; מעשי השליחים יז 31; השנייה אל הקורינתים ה 10; השנייה לטימותיאוס ד 1). מעשיו האלוהיים מוכיחים את אלוהותו.

ד) אלוהותו נגלית בכך שניתנו לו כבוד ויקר והשתחוויה המגיעים רק לאלוהים (מתי יד 33; יוחנן ט 38; כ 28; פיליפים ב 10; עברים א 6).

ה) אלוהותו נגלית בכך שהוא זה שמעניק אלמותיות (יוחנן ה 29-28; ו 40-39; יז 2; פיליפים ג 21).

ו) אלוהותו נגלית בכך שהוא חלק מהריבוי משולש הפנים שבאלוהים. הוא קשור קשר בל יינתק עם אלוהים האב (יוחנן י 30; יד 23) ועם רוח הקודש (מתי כח 19; השנייה אל הקורינתים יג 14).

ז) האלוהות שלו נגלית בטענות שלו-עצמו לאלוהות. הוא עצמו טען ארבע פעמים טענות שכאלה. ראשית, הוא טען שהוא נהנה מקרבה מֵרבית לאלוהים כך שלהכיר את המשיח משמעו להכיר את אלוהים (יוחנן ח 19; יד 7); לראות את המשיח כמוהו כלראות את אלוהים (יוחנן יב 45; יד 9); לקבל אותו כמוהו כלקבל את אלוהים (מרקוס ט 37); לכבד אותו כמוהו כלכבד את אלוהים (יוחנן ה 23). הוא אמר: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ" (יוחנן י 30). שנית, הוא טען שמי שמאמין בו נושע. הוא המושא לאמונה מושיעה (מתי יא 30-28; יוחנן ג 36; יד 2-1; יז 3). שלישית, הוא טען להיות אדון מוחלט לחסידיו – משהו שרק לאלוהים יש את הזכות לצפות לו (מתי י 39-37). רביעית, הוא טען לריבונות על החוקים ועל המוסדות שכונן אלוהים: הוא טען שהוא אדון המקדש (מתי יב 6); אדון השבת (מתי יב 8); אדון מלכות האלוהים (מתי טז 19); ומכונן הברית החדשה (מתי כו 28). את העובדה שישוע טען את הטענות האלה לאלוהות ניתן לפרש באחת משלוש הדרכים הבאות: או שהוא היה רמאי, או שהאמין בשקר על עצמו או שבאמת היה מי שהוא טען להיות. אלה שמכירים אותו, יודעים שהוא אכן מי שטען שהוא: משיחם, מושיעם ואלוהיהם.

 

 

תודה מיוחדת לד"ר ארנולד פרוכטנבאום (אריאל)

קבלו עדכונים חמים