אחדות האלוהים

 

המונח אחדות האלהים בשלוש אישיויות (Trinity)  אינו מופיע באופן מילולי שכזה במקרא. גם לא המילים שלישיה (Trine), פי שלושה (trinal), הוויה ומהות. אף-על-פי-כן, אנו משתמשים בהם ולעתים קרובות ביעילות, בנסותנו לבטא את הדוקטרינה הזאת, הכרוכה בקשיים רבים. יתרה מכך, דוקטרינה זו אינה ברורה בברית החדשה, אף שנאמר תדירות שהיא מרומזת בתנ"ך ונאמרת במפורש בברית החדשה. אבל הביטוי "במפורש" פירושו: "מאופיין בביטוי מלא וברור", שם תואר שקשה להחיל על דוקטרינה זו. אף-על-פי-כן, הדוקטרינה צומחת מתוך הכתובים ולכן היא הוראה מקראית.

 

I. תרומת התנ"ך

ללא ספק, התנ"ך מדגיש את אחדותו של אלהים. אולם ישנם רמזים ברורים שיש אישיויות באלוהות. לכן, ניתן לומר שהתנ"ך מכיל רמזים המאפשרים את הגילוי המאוחר יותר של אחדות האלהים בשלוש אישיויות. מהם הרמזים הללו?

 

א. אחדותו של אלהים

קריאת "שמע" בדברים ו 4, שנעשתה להצהרת האמונה המהותית של היהדות, מלמדת על אחדותו של אלהים: "יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". קטעים אחרים כמו שמות כ 3; דברים ד 35; לב 29; ישעיהו מה 14; מו 9 דורשים מישראל להיות נאמן לאלהים האחד.

 

ב. מילים בצורת רבים

כבר אמרנו שציון שמו של אלהים בצורת רבים מצביע על גדולתו ועל עליונותו. להסיק ריבוי של אישיויות מתוך השם עצמו זה מפוקפק. אולם, כאשר אלהים מדבר על עצמו בכינויים בלשון רבים (ברא' א 26; ג 22; יא 7; ישע' ו 8) ובפעלים ברבים (ברא' א 26; יא 7), הם מצביעים על מאפיינים מיוחדים באישיות, אשר אמנם מציינים ריבוי אך לאו דווקא את אחדות האלהים בשלוש אישיויות.

 

ג. מלאך יהוה

אף שהכינוי הזה עשוי להתייחס לכל אחד ממלאכי אלהים (מל"א יט 7; השווה פס' 5), לעתים מתייחסים אל המלאך הזה כאלהים, אם כי נבדל ממנו (ברא' טז 13-7; יח 21-1; יט 28-1; מלא' ג 1). הוא מצביע על הבדלים אישיים בתוך האלוהות. מאחר והמלאך מכונה אלהים, הוא בהחלט לא יכול להיות רק נביא שפועל בתקופה נבואית, כפי שעשו הנביאים בזמנים מאוחרים יותר (כפי שמציע אדמונד ג'קוב ב"תיאולוגיה של התנ"ך" [Theology of the Old Testament]).¹

 

ד. הבחנה של סוגי אישיויות

קטעים מסוימים מבחינים לכאורה בין סוגי האישיויות באלוהות.

1. אדני נבדל מאדני (ברא' יט 24; הושע א 7).
2. הגואל (שחייב להיות אלוהי) נבדל מאדני (ישע' נט 20).
3. הרוח נבדל מאדני (ישע' מח 16; נט 21; סג 10-9). בפסוקים אלה הרוח אישי ופעיל.

 

ה. חכמת אלהים (?) (יש לברר מדוע נמצא כאן סימן השאלה…)

תאולוגים רבים (ברקהוף, פיין [Payne], תיסן [Thiessen]) מבינים את ההאנשה של החכמה במשלי ח 31-12 כמתייחסת למשיח, ולכן מהווה אינדיקציה תנ"כית לקיום אחדות האלהים בשלוש אישיויות. בכל אופן, מוטב להבין את הקטע לא כרמיזה למשיח, אלא כתיאור האופי הנצחי של החכמה כתכונה של אלהים".²

כיצד נעריך את תרומת התנ"ך לדוקטרינה הזאת? ברקהוף מסכם ואומר שיש "ציפייה ברורה"³ להתגלות המלאה בברית החדשה, אבל השימוש שלו במילה "ברורה" הוא מוגזם. מסקנתו של פיין מדוייקת יותר. הוא טוען כי התנ"ך מכיל "רמיזות אמתיות על האישיויות שמרכיבות את האלוהות".⁴ באופן זה נוכל אולי גם אנו לומר שהדוקטרינה קיימת בתנ"ך רק בצורתה ההיולית. אילולא פריחתה של הדוקטרינה בברית החדשה, ספק אם היינו עומדים על משמעותה רק מן התנ"ך.

 

II. תרומת הברית החדשה

אף שלא קיימת בברית החדשה הצהרה מפורשת על הדוקטרינה של אחדות האלהים בשלוש אישיויות (המשפט "וּשְׁלָשְׁתָּם לְשֵׁם הָאֶחָד הֵם" ביוח"א ה 7, לכאורה אינו חלק מהטקסט המקורי של הכתוב), היא מכילה כמות גדולה של ראיות. הראיות משתרעות לאורך שני נתיבים: האחד עומד על כך שיש רק אלהים אמתי אחד והשני מציג את ישוע האיש ואת רוח הקודש שטוענים לאלוהותם. הדגשת האחדות תוך התעלמות מהשילושמביאה לאוניטריאניזם. ההדגשה של השילוש תוך התעלמות מהאחדות מובילה לתלת-אלוהות (tritheism) (כמו המורמוניות). קבלת שניהם מובילה לדוקטרינה של אחדות האלהים בשלוש אישיויות.

 

א. ראיות ליחידוּת (Oneness)

כמו התנ"ך גם הברית החדשה עומדת על-כך שיש רק אלהים אחד אמתי. קטעים כגון: הראשונה לקורינתים ח 6-4; אפסים ד 6-3; ויעקב ב 19 ברורים דָּיָם.

 

ב. ראיות לשילוש (Threeness)

1. האב מוכר כאלהים. לא קיימת כאן שום מחלוקת ומספר קטעים מלמדים זאת (יוח' ו 27; פטר"א א 2).

2.ישוע המשיח מוכר כאלהים. הוא עצמו טען לתכונות שיש רק לאלהים, כמו ידיעת-הכל (מתי ט 4), יכולת-כל (שם כח 18), הוויה-בכל (פס' 20). הוא עשה דברים שרק אלהים יכול לעשות (והאנשים בימיו הכירו בכך, אם-כי לעתים בהסתייגות), כמו סליחת חטאים (מרק' ב 12-1) והקמת מתים (יוח' יב 9). יתר על כן, הברית החדשה מייחסת מעשים נוספים, שרק אלהים יכול לעשותם, למשיח, למשל שהכל קיים בו (קול' א 17), הבריאה (יוח' א 3), שפיטת הכל בעתיד (שם ה 27).

המשפט האחרון ביוחנן א 1 מקשר את האלוהות המלאה והאמתית עם הדבר (המשיח): "וֵאלהים הָיָה הַדָּבָר". פרשנות עקיבה אוסרת על התרגום של עדי יהוה: "הדבר היה אלהים". למילה "אלהים" אין ה”א היידוע ואם יש להבין זאת כסתמי (אלהים) זו הפעם היחידה בבשורה על-פי יוחנן שצורה זו מופיעה, מה שהופך אותה למאוד לא סבירה מבחינה דקדוקית — היותה פה ללא ה”א היידוע. יוחנן לא היה יכול לבחור דרך מדויקת יותר לבטא את האמתות שהדבר הוא אלהים ועם זאת נבדל מהאב.

3. רוח הקודש מוכר כאלהים. הוא נקרא אלהים (מה"ש ה 4-3), יש לו תכונות שקיימות רק אצל אלהים, כגון ידיעת-הכל (קור"א ב 10), הוויה-בכל (שם ו 19), והוא מחדש אנשים (יוח' ג 6-5; 8), מעשה בלעדי לאלהים.

 

ג. ראיות לאחדות האלהים בשלוש אישיויות (Triunity)

מתי כח 19 מציין בצורה הטובה ביותר את האחדות ואת השילוש כאחד, בכך שהוא מקשר את שלושת האישיויות באופן שווה ומאחד אותן בשם אחד ויחיד. קטעים אחרים כמו מתי ג 17-16 והשנייה לקורינתים יג 14 מקשרים באופן שווה את האישיויות, אבל אינם מדגישים את האחדות כפי שנעשה במתי כח 19.

 

III. כמה שיקולים בהתיייחס להגדרה

קשה להגדיר את אחדות האלהים בשלוש אישיויות. חלק מההגדרות מבטאות כמה הצעות. אחרות שוגות לגבי האחדות או לגבי השילוש. אחת ההגדרות הטובות ביותר היא של וורפילד (Warfield): "יש רק אלהים אחד ואמתי, אבל באחדות האלהים ישנן שלוש אישיויות נצחיות ושוות באותה מידה, זהות בטבען אבל שונות בהוויתן".⁵ המילה "אישיויות" יכולה להטעות כאילו יש שלושה פרטים באלוהות, אבל איזו מילה אחרת תתאים? המילה "טבע" עשויה להיות גשמית מדי; יש שיעדיפו להשתמש במילה "מהות". רבים לא ידעו את משמעות המילה הוויה (subsistence), אבל המילון יכול לסייע בעדם ("קיום הכרחי").

מבחינה חיובית, ההגדרה מאשרת בבירור את האחדות ואת השילוש כאחד ומקפידה לשמור את השוויון ואת הנצחיות של השלושה. גם אם המילה "אישיות" אינה הבחירה הטובה ביותר, היא בהחלט מגנה מפני מודאליות, וכמובן הביטוי "זהות בטבען" (או אולי טוב יותר "במהותן") שומר מפני תלת-אלוהות. כל המהות הבלתי מחולקת של אלהים שייכת באופן שווה לכל אחת מהאישיויות.

יוחנן י 30: "אֲנִי וְהָאָב אֶחָד אֲנַחְנוּ", קובע באופן יפה את האיזון בין המגוון של האישיויות לבין אחדות המהות. "אני והאב" מבחין בבירור שני אישיויות, כאשר "אחד" הוא סתמי ופירושו אחד בטבעו או במהותו, אבל לא אישיות אחת. לפיכך, האדון מבדיל עצמו מן האב ועם זאת טוען לאחדות ולשוויון עם האב.

באופן מסורתי, ראו את מושג אחדות האלהים (א) מתוך נקודת מבט אונטולוגית; (ב) מתוך נקודת  מבט אקונומית וביצועית. הגישה האונטולוגית לאחדות האלהים מתמקדת בפעולות האישיות של סוגי האישיות — ה-Opera ad intra (פועל מבפנים), או בתכונות אישיות שמבדילות בין שלוש האישיויות. הן קשורות להתחלה (קביעת הורות או הולדה) ולהמשכיות שמנסות לקבוע סדר הגיוני בתוך אחדות האלהים, אבל אינן רומזות בשום אופן על חוסר שיוויון, על עדיפות של זמן או של מעמד של כבוד. הולדה והמשכיות מתרחשות בתוך הישות האלוהית ואינן נושאות בחובן שום מחשבה על כפיפות של מהות. לכן, מנקודת מבט אונטולוגית ניתן לומר על האישיויות של אחדות האלהים: (1) האב הוליד את הבן וממנו בא רוח הקודש, אף שהאב לא נולד ולא יצא משום מקום; (2) הבן נולד וממנו בא רוח הקודש, אבל הוא אינו מוליד ולא נובע; (3) רוח הקודש בא הן מהאב והן מהבן, אבל אינו מוליד והוא אינו האחד שממנו הכל בא.

אני מסכים עם באזוול שההולדה אינה דוקטרינה שמבוססת על דרך הפרשנות.⁶ אם-כי הרעיון שהיא מנסה להעביר הוא רעיון מקראי, ודוקטרינת הבן היא בהחלט מקראית. הביטוי "הולדה נצחית" הוא פשוט ניסיון לתאר את יחסי האב והבן באחדות האלהים, ובשימוש במילה "נצחי" מגינה מפני כל רעיון של אי-שיוויון ושל ארעיות. אולם, בין אם בוחרים להשתמש ברעיון של הולדה נצחית בין אם לאו חייבים לאשר את היחסים האישיים, הנצחיים והשיתופיים בין האב לבן. הולדה נצחית אינה צריכה להתבסס על תהלים ב 7.

"המשכיות" נראית יותר כרעיון מקראי בהסתמך על יוחנן טו 26. ברקהוף מגדיר זאת כך: "אותה פעולה נצחית וחיונית של האישיויות הראשונה והשנייה של אחדות האלהים לפיה הם, בתוך הישות האלוהית, נעשו לשדה הקיום האישי של רוח הקודש, ונתנו לאישיות השלישית חזקה על כל המהות האלוהית ללא כל חלוקה, הפקעה או שינוי".⁷ הרעיון של המשכיות נצחית צריך להישען על זמן הווה של המילה "יוצאת" אשר ביוחנן טו 26, הדגשה אשר לדעתי אינה במקום. נראה שהפסוק לא ממש מתייחס לקשר הנצחי וההדדי בתוך אחדות האלהים, אלא רק למה שהרוח יעשה כדי להמשיך את עבודת האדון ישוע לאחר עלייתו השמיימה.

הרעיון של אחדות האלהים האקונומית נוגע לשלטון, להשגחה ולמעשים של האישיויות –opera ad extra ("מעשים שבחוץ", כלומר בבריאה ובברואים). לאב הוא כולל את מעשי בחירה (פטר"א א 2), אהבת העולם (יוח' ג 16) ומתן מתנות טובות (יעקב א 17). לבן הוא מדגיש את סבלו (מרק' ח 31), את גאולתו (פטר"א א 18), ואת העובדה שהוא נושא-כל (עבר' א 3). בנוגע לרוח הקודש הוא מתמקד במעשיו הייחודיים שכוללים חידוש (טיטוס ג 5), מתן כוח (מה"ש א 8) וקידוש (גלט' ה 23-22).

למרות כל ניסיונות הדיון והתיחום ביחס לאחדות האלהים אנו חייבים, בסופו של דבר, להכיר בכך שהוא בגדר תעלומה. אנו מקבלים את כל הנתונים כאמת אף-על-פי שהם מעבר להבנתנו.

 

IV. המחשה של אחדות האלהים

 

אף המחשה אינה יכולה לתפוס את כל מה שכרוך בהתגלות המקראית של אחדות האלהים. רובן, במקרה הטוב ביותר, רק מקבילות לרעיון של הרעיון "שלושה באחד".

מים יכולים להוות המחשה של "שלושה באחד" מאחר והם שומרים על הפעילות הכימית שלהם בכל מצבי הצבירה: מוצק, גאז או נוזל. למים יש גם נקודה משולשת – כל מצבי הצבירה: קרח,  אדים ונוזל נמצאים בשיווי משקל. הם כולם מים ועם זאת שונים זה מזה.

השמש, אורה וכוחה עשויים לסייע בהמחשת אחדות האלהים.⁸ למעשה, איש לא ראה את השמש, בדיוק כמו שאיש לא ראה את האב. עם זאת, אנו לומדים רבות על השמש על-ידי חקר אור השמש, בדיוק כמו שאנו לומדים על האב דרך ישוע המשיח הבן שהוא זוהר כבודו (עבר' א 3). אנו רואים את כוחה של השמש בצמיחת הזרעים, העצים והצמחים, וכשאנו נשאלים מה גורם לדברים לצמוח אנו אומרים: השמש. רוח הקודש הוא כמו כוחה של השמש, והוא אלהים.

לא משנה מה התועלת או המגבלות שיש להמחשות, אנו אומרים שוב שאנחנו מתמודדים עם תעלומה.

 

V. סקירה היסטורית של הדוקטרינה

 

א. מונרכייניות (Monarchianism)

אבות הכנסייה הקדומים לא ניסחו שום הצהרה ברורה שנוגעת לאחדות האלהים. חלקם היו מעורפלים בנוגע לדבר (Logos), ורובם היו אדישים לגבי מתן תשומת לב לרוח מלבד לפועלו בחיי המאמינים. בתשובה לפרקסיאס (Praxeus) טען טרטוליאנוס (בערך 220-165) להיבט של שלושה באלהים, והיה הראשון שהשתמש במילה אחדות האלהים (Trinity). מכל מקום, לא היתה לו הבנה מלאה ומדויקת של אחדות האלהים, והשקפותיו היו מהולות בטפלות (דעה האומרת שהאב והבן באחדות האלהים טפלים לרוח הקודש. הערת מתרגמת).

טרטוליאנוס נאבק במונרכיינים שהעדיפו את אחדות האלהים והתכחשו לדוקטרינה של אחדות האלהים בשלוש אישיויות. המונרכייניות התקיימה בשתי צורות:

1. מונרכייניות דינמית (אדופטיוניזם). תוארה לראשונה על-ידי תאודוטוס מביזנטיון בסביבות שנת 210. על-פי תפיסתה, ישוע היה אדם שקיבל כוח מיוחד מרוח הקודש בעת שנטבל.

2.מונרכייניות מודאלית. לה היתה השפעה גדולה יותר. היא לא רק ניסתה לטעון לאחדותו של אלהים, אלא גם לאלוהותו המלאה של המשיח בטענה שהאב התגלם בבן. במערב היא נודעה בשם פטריפסייניזם (Patripassianism, מלטינית: סבל האב, הערת המתרגמת), מאחר שהאב גם הוא סבל בבן; ובמזרח נודעה בשם סבליאניזם (Sabellianism), על שם נציגה המפורסם ביותר שלימד כי האישיויות באלוהות הן צורות שונות שבהן אלהים בא לידי ביטוי. אף שסבליוס השתמש במילה "אישיות" הוא פירש אותה כתפקיד או כביטוי של המהות האלוהית האחת.

 

ב. אריאניות (Arianism)

אריוס (בערך 336-250), היה אחד הבישופים של אלכסנדריה שכפר באחדות האלהים בשלוש אישיויות. הוא הבדיל את האלהים האחד הנצחי מהבן שנוצר על-ידי האב ועל-כן היתה לו התחלה. בנוסף, הוא לימד שרוח הקודש היה הדבר הראשון שנוצר על-ידי הבן, מאחר שכל הדברים נוצרו על-ידי הבן. הוא מצא תימוכין במקרא להשקפותיו בקטעים שנדמה כאילו מתארים את הבן נחות מהאב (מתי כח 18; מרק' יג 32; קור"א טו 28).

אתנסיוס (Athanasius, 373-296 בערך) התנגד לדעתו של אריוס, ובעודו טוען לאחדותו של אלהים, הבחין בין שלושה סוגים מהותיים של טבעו ועמד על-כך שהבן זהה לאב בתוכן. הוא לימד שהבן נולד, אבל היה זה מעשה נצחי ופנימי של אלהים, בניגוד לאריוס שדחה את רעיון ההולדה הנצחית.

כאשר התכנסה ועידת ניקיאה בניסיון ליישב את המחלוקת, רצו אתנסיוס וחסידיו שיוצהר שהבן הוא מאותו תוכן כמו האב (homoousios), ואילו קבוצה גדולה של מתונים הציעה שהמילה omoiousios ("מתוכן זהה") תבוא במקום. תומכי הדרך האריאנית אמרו שהבן הוא מתוכן שונה (heteroousios). לבסוף צידד הקיסר קונסטנטינוס בדעתו של אתנסיוס וכתוצאה מכך יצאה הצהרה ברורה וחד-משמעית שנודעה בשם "הצהרת האמונה של ניקיאה", לפיה המשיח הוא מאותו תוכן  כמו האב (homoousios).

בנוגע לרוח הקודש ההצהרה רק אמרה: "אני מאמין ברוח הקודש". בכל אופן, אתנסיוס המשיך להורות שהרוח, כמו הבן, הוא מאותה מהות כמו האב. בתקופה שלאחר ועידת ניקיאה הופצו מסמכים רבים במאה הרביעית והקבוצה האריאנית היתה אהודה גם בגלל השפעתו של קונסטנטיוס (Constantius), יורשו של קונסטנטינוס, שאהד את אריוס.

במחצית השנייה של המאה הרביעית, שלושה תאולוגים, ממחוז קפדוקיה אשר במזרח אסיה הקטנה, עיצבו באופן סופי את הדוקטרינה של אחדות האלהים והביסו את האריאניות. היו אלו בזיליוס ((Basilius מקייסרי, אחיו גריגוריוס מניסה (Nyssa) וחברו הקרוב של בזיליוס גריגוריוס מנזיאנזוס (Nazianzus). הם סייעו להבהיר את אוצר המילים שקשור באחדות האלהים בכך שהשתמשו במילה ousia במשמעות של מהות אחת של האלוהות ובמילה hypostasis לאישיויות. הדגש שלהם על שלוש הוויות מהותיות באלהים האחד ניקתה את "הצהרת האמונה של ניקיאה" מחשדות מצד הפלג המתון שהיא נגועה בסבליאניזם. בנוסף, הם שמרו בתוקף על ה-homoousios של רוח הקודש.

 

ג. ועידת קונסטנטינופול (381)

בשנת 373, קבוצה בהנהגתו של יוסטאס (Eustath) שכונתהPneumatomachians  ("המתנגדים לרוח") החשיבו את הבן ואת רוח הקודש רק כמהות שדומה לאב (כמה מהמתונים אישרו את "אחדות המהות" [Consubstantiality] של הבן). המחלוקת גדלה לממדים כאלה שהקיסר תאודוסיוס (Theodosius) כינס ועידה בקונסטנטינופול, שכללה 150 בישופים אורתודוקסים שייצגו את הכנסייה המזרחית. בהדרכתו של גרגוריוס מנזיאנזוס ניסחה הוועידה את ההצהרה הבאה בנוגע לרוח הקודש: "ואנו מאמינים ברוח הקודש, האדון, נותן החיים, שיצא מאת האב, שיש לפארו יחד עם האב ועם הבן, ושמדבר דרך הנביאים". אף שהצהרת האמונה נמנעה מהמונח "מאותו תוכן" שבו השתמשו בנוגע למשיח ב"הצהרת האמונה של ניקיאה", היא מתארת את מעשי הרוח במונחים שלא ניתן ליחס אותם לאף יציר נברא. וכך היא יישבה את השאלה על אלוהות הרוח, אף שלא היתה מְסַפקת במלואה הואיל ולא הופיעה בה המילה homoousios לגבי הרוח, ולא הגדירה את היחסים שבין הרוח לבין שתי האישיויות האחרות.

 

ד. אוגוסטינוס (430-354)

1. De Trinitate הצהרה על אחדות האלהים בכנסייה המערבית הגיעה לגיבוש סופי בעבודתו של אוגוסטינוס. בחיבורו הוא הצהיר שלכל אישיות באחדות האלהים יש את כל המהות והן נמצאות בתלות גומלין. אף שלא היה מרוצה מהמילה "אישיויות" כדי לציין את שלושת ההוויות המהותיות, הוא השתמש בה לדבריו: "על מנת שלא לשתוק". בנוסף, הוא לימד שהרוח יצא מהאב ומהבן.
2. המחלוקת הפלגרינית (431). אוגוסטינוס שם גם דגש חזק על חסד יעיל כפעולת רוח הקודש. הדבר השפיע עמוקות לא רק על הדוקטרינה שלו בנושא האדם והחטא, אלא גם על דוקטרינת הרוח.

 

ה. הסינוד של טולדו (589)

אף שתאולוגים מערבים החזיקו בדעה שרוח הקודש יצא מהאב ומהבן כאחד, היא לא גובשה עד שהפסוקית "והבן" (filioque) נוספה ל"הצהרת האמונה של קונסטנטינופול" בסינוד שהתקיים בטולדו. הכנסייה המזרחית מעולם לא קיבלה זאת והכריזה שזו כפירה, מה שהביא לקרע בין שתי הקבוצות עד היום הזה.

פוטיוס (Photius), הפטריארך של קונסטנטינופול ויריבו של האפיפיור ניקולס מרומא, השתמש בפסוקית ה-filioque כחלק ממאמציו להטיל רפש בדרישתו של האפיפיור לבישופות בינלאומית. הוא האשים את הכנסייה המערבית שהיא מציגה המצאות דוקטרינליות, וטען ש-filioque מסלף את הצהרת האמונה הקדושה של קונסטנטינופול.

 

ו. הוראת הרפורמציה על אחדות האלהים

הרפורמטורים וכל "עיקרי האמונה של הרפורמציה" מבטאים את הדוקטרינה של אחדות האלהים  בדרך האורתודוקסית כפי שגובשה בכנסייה הקדומה (ראה למשל, קלווין "מוסדות" [Institutes] 13.1). נדמה שלקלווין הרעיון של ההולדה הנצחית של הבן היה קשה, אם לא חסר תועלת, אף שלא התכחש לו.

לותר (Luther) קיבל את הדוקטרינה האורתודוקסית של אחדות האלהים מפני שידע שהיא נלמדת בספר הבריתות, אם-כי לדעתו בעזרת אמונה בלבד ניתן להבין זאת. "עיקרי האמונה של אוגסבורג" (Augsburg) משנת 1530, מצהירים בבירור: "שיש מהות אלוהית אחת שנקראת והיא אלהים … ועם זאת, יש שלוש אישיויות של אותה מהות וכוח שהן בשיתוף נצחי: האב, הבן ורוח הקודש" (7.111). בדומה, "עיקרי האמונה של ווסטמינסטר" (1647) מצהירים: "באחדות של האלוהות יש שלוש אישיויות, מאותה מהות, מאותו כוח ונצחיות: אלהים האב, אלהים הבן ואלהים רוח הקודש: האב הוא מאף לא אחד, גם לא נולד, גם לא יצא מאף אחד; הבן נולד לנצח מהאב; רוח הקודש יצא לנצח מהאב ומהבן" (II. 3)

הסוצ'יניות במאה השש-עשרה כפרה בקדם-קיומו של הבן וראתה בו רק אדם. היא הורתה שיש רק מהות אלוהית אחת בעלת אישיות אחת. ההשקפות האלה השפיעו על האוניטריאניזם האנגלי ועל הדאיזם האנגלי. אוניטרים רבים לא היו דאיסטים, אבל כל הדאיסטים החזיקו בתפיסה האוניטרית על אלהים. שושלת הכפירה מוליכה מהאריאניות דרך הסוצ'יניות, האוניטריאניזם והדאיזם. האוניטריאניזם האמריקני הוא צאצא ישיר של האוניטריאניזם האנגלי.

 

ז. השקפות מודרניות

ההשקפה האורתודוקסית של אחדות האלהים ממשיכה לזכות לתמיכה בקרב רבים מהתקופה המודרנית, אולם יש לה מתנגדים רבים. קאנט והגל התנגדו להוראה האותודוקסית ותמכו במונרכייניות הדינמית (אדופטיוניזם) או בפנתאיזם אימפרסונלי. סווידנבורג (Swedenborg) ושליירמאכר היוו הד לסבליאניזם. רבים חושבים שהתפיסהשל בארת היתה מודאליסטית.⁹ אחרים מַגִנים עליו ורואים בו אורתודוקסי מפני שדחה את הסבליאניזם והשתמש בתפיסהשל "צורות ההוויה" בנוגע לאלהים במקום המונח "אישיויות". פול טיליך (Tillich) חשב שהדוקטרינה של אחדות האלהים נוצרה על-ידי אדם כדי לענות על צרכיו. במציאות, טיליך לא האמין שיש אפילו אישיות אחת באלוהות, לא כל שכן שלוש.

עדי יהוה צדדו בתורת המשיח (Christology) בנוסח אריאני בכך שכפרו בנצחיות הבן ובדוקטרינה של אחדות האלהים. הם, כמו אריוס, רואים ב"דבר" (Logos) מתווך בין הבורא לבין הבריאה.

 

VI. כמה השלכות מעשיות

עושרה של התפיסה של אחדות האלהים גולשת לתוך מספר תחומי תיאולוגיה.

דוקטרינת הגאולה היא דוגמא בולטת, כי כל האישיויות של האלוהות מעורבות במעשה הזה (יוח' ג 6, 16; התג' יג 8).

דוקטרינת ההתגלות היא דוגמה נוספת, שכן הבן והרוח כאחד מעורבים במסירת אמת האלהים (יוח' א 18; טז 13).

התחברות ואהבה בתוך האלוהות אפשרית אך ורק לפי התפיסה של אחדות האלהים על אלהים, וההתחברות הזאת קרובה להתחברות של המאמין עם המשיח (יוח' יד 17).

עדיפות ללא נחיתות, כפי שרואים באחדות האלהים, מהווה את היסוד למערכת יחסים תקינה בין גברים לנשים (קור"א יא 3).

התפילה נעשית בדרך של אחדות האלהים. אף שאנו יכולים לפנות אל כל אישיות של אחדות האלהים בדרך-כלל, על-פי התקדים המקראי אנו פונים אל האב בשם המשיח כפי שהרוח מדריכנו (יוח' יד 14; אפס' א 6; ב 18; ו 18).

 

 

הערות

1. _{Edmund Jacob, Theology of the Old Testament (New York: Harper & Row, 1958), 75-77.}
2. _{See Louis Goldberg, “Wisdom,” in Theological Wordbook of the Old Testament (Chicago: Moody,}

     _{1980), 1:283.}

3. _{L. Berkhof, Systematic Theology (Grand Rapids: Eerdmans, 1978), 86.}
4. _{J. Barton Payne, in The Theology of the Older Testament (Grand Rapids: Zondervan, 1962), 166.}
5. _{B. B. Warfield, “Trinity,” The International Standard Bible Encyclopedia, ed. James Orr (Grand}

     _{Rapids: Eerdmans, 1930), 5:3012.}

6. _{J. Oliver Buswell, A Systematic Theology of the Christian Religion (Grand Rapids: Zondervan,}

     _{1962), 1:105-12.}

7. _{Berkhof, Systematic Theology, 97.}
8. _{The Pilgrims Bible (New York: Oxford, 1948), ix-x.}
9. _{Leonard Hodgson, The Doctrine of the Trinity (London: Nisbet, 1955), 229.}